טוב, עוד שבוע התחיל לי (ולאחרים) אתמול, שבסיום
יומו הראשון קיימתי שיחה לא פשוטה עם הבוס, בה ניסיתי להבהיר לו, אחרי חודשיים שלא
היה בסביבה אלא בחו"ל, כי המצב בטטה
(כתומה, כי כתום זה השחור החדש). הסברתי לו שוב ושוב כי זה הזמן לעשות מעשה ולקיים
מה שהבטיח לפני חודשיים בהם הוא חי במטוסים.
הבוס
ציקצק בלשונו, אמר שמבקש עוד זמן ושלא אדחוף אותו לפינה כי קשה לו עם פינות. אני
הסברתי ש welcome to the corner of reality, ושהזמן עובר לו לאיטו במהירות מטורפת.
מה
שעשה אריה בסדנה הזו, הוא להסביר לכולנו
כי רק מי שעל המגרש קובע משהו על לוח התוצאה...
ובנוסף, אם לא עושים זאת תוך הזמן
המוקצה לנו ולאחרים, אז הכדור עובר לשחקנים האחרים אחרי שלושים שניות או שנגמר
המשחק (המשפט אחרי שלוש הנקודות למעלה, שקלע לנו אריה לסל, ועד לסוגריים פה, הוא תוספת שלי לתיאוריה, ואני לוקח עליו אחריות
מלאה ובעלות, בלי חס וחלילה להתחרות בגובהו ובענקיותו הנראית לעין של אריה).
בקיצור, החלטתי אתמול שהזמן אץ ורץ ושמתי את שעון-העצר המעורר לפני עיני הבוס ולחצתי
על כפתור ההפעלה.
עכשיו,
הכדור אצלו וכולם בקהל רואים אותו וזה משודר למיליוני אנשים (כולל אתם, היקרים לי
מאוד). הוא יודע בפירוש שאחרי סיום שלושים השניות (פלוס מינוס יומיים שלושה) הכדור
יעבור אלי. הסברתי לו שוב את החוקים של אריה ויצאנו לדרך. Wish
me luck ונראה מה
תהיה ההחלטה, שלו, ואחר כך שלי.
תמיד כדאי לזכור שהחתונה היחידה הייתה עם בת/בן הזוג ולא עם
מקום העבודה... ושאנחנו עובדים כדי לחיות
ולא חיים כדי לעבוד. בנוסף, כדאי לזכור
למה הקוף אף פעם לא נופל כשהוא מזנק מענף לענף על העץ: כי הוא אף פעם לא עוזב את
הענף הקודם לפני שיש לו את הענף הבא ביד... ואולי בכל זאת אפשר לקפוץ בלי ליפול?
קאפיש ? 
