יום שבת, 16 באפריל 2016

הסיוט הלונדוני

ביום חמישי הקודם,  לא האחרון,  זה שלפני, כן ההוא - החל הסיוט הלונדוני. לא בלונדון ממש כי עוד לא הגעתי,  אבל פה, בארץ הקודש, בה ניהלו הבריטים בזמן המנדט את החיים, כדי שלא יהיה ממש סיוט.

הסיוט החל,  כשאמא שלי,  כיום בת 90 וקצת, החליטה להפסיק לנצל באופן משביע רצון (של הרופאים) את החמצן שבאוויר, שאמור להגיע לריאות ומשם לדם. לא שיש פה יותר מדי חמצן חופשי לניצול, אבל לפחות את מה שנותר לנו, צריך לדעת לחלוק ולנצל, כי אחרת יקחו אחרים גם את שלנו.... ואיך אמרו הגששים בעבר: אשתי, לוקחת חנקן....

אז בשבת שלפני הביקור הבריטי שלי, ביקרנו את אמא שלי בבית האבות בו היא מתאוששת עדיין מהמנדט הבריטי בו הייתה נוכחת.  כשלא מצאתי אותה בחדר או בחדר האוכל עם כולם, וגם הארון שלה היה ריק מבגדים, החל הסיוט הבריטי...  הולך לחדר האחיות ומקבל תמונה שחורה, כמו אחרי פיצוץ בנין הסוכנות בירושלים ב48,  שבו נפצעה אמא שלי... בסמוך לחדרו של בן-גוריון,  איתו עבדה.

התמונה שקיבלתי, אמרה שהחמצן באוויר סביב אמא שלי ממשיך להיות רק באוויר מסביב ולא ממש מנוצל על ידה...  בנוסף, האוכל נשאר אצלה במערכת מזה כמה ימים וגם יש זיהום בריאות....  חיברו אותה למחולל חמצן, שזו מן מכונה מרעישה שגורמת למי שמחובר אליה לקבל חמצן דרך האף,  גם אם הממשלה לקחה את כל החמצן מכולם באופן זמני קבוע. כדי שהמחולל ימשיך לחולל בלי להפריע לכולם, הוא עבר,  ביחד עם אמא שלי לחדר האחרון במסדרון הארוך  של החיים,  ביחד עם הבגדים,  השידה והתמונות של הנכדים.  ככה,  כדי שמי שנכנס לחדר המקורי בו אמא שלי מבלה את שאריות החיים, יחשוב אולי (בטעות,  רחמנא ליצלן) שהציוד שלה הוחזר ליושב במרומים, וישחיר את יומו והשבוע שאחרי...

אני עמדתי לפני נסיעת עבודה לאי הבריטי ביום הראשון של השבוע שחלף. ואיך אפשר לטוס כשאתה מביט בתמונה שחורה ומבין שהמצב הבריאותי מתדרדר והולך ואולי, אם היושב על כסא הכבוד במרומים כבר החליט, אז זו רק שאלה של זמן לפני שתצטרך להרים טלפון בהול לסוכנות הנסיעות ולייצר לעצמך טיסה בהולה בחזרה לארץ הקודש,  תוך הפסקת הגילוח לשבוע שבועיים...

אחרי ששוחררה הארץ מהמנדט הבריטי ושהבוס שלה הכריז על הקמת המדינה, המשיכה אמא שלי לגור בחדר שכור בבית ברחוב כרמייה, כן,  זה שלימים התגורר בו האסיר אהוד. הבריטים, עקב המצב באירופה, המשיכו לחשוב שהעולם כולו הוא קולוניה בריטית ושאם אנחנו נוהגים בצד האחר של הכביש, אזי אנחנו חמורים גדולים. החמורים, אצלנו בשבילי החול בתל אביב, ידעו לרוץ בצד הלא נכון של הכביש ולהטיל גללים בצד הבריטי...  רק שיהיה ברור לעולם מה הם חושבים על המצב באי ההבלים הזה, הממלכה המאוחדת.

אז אחרי שהסברתי לאם הבית בבית החיים הסופיים שאם עוד פעם  הם מעבירים את אמא שלי חדר בלי שאני ממש אדע, כולל הבגדים,  החפצים והסדינים, אז זכותי תהיה לחטוף התקף לב ולהגיב כאילו משחו את קצות עצבי המרוטים בסחוג תימני חריף סוג 2, חודר שיריון.

לקחתי את המטוס הראשון של נתיבי האוויר הבריטיים, כשברור לי מראש שמצב נתיבי האוויר החמצני של אמא שלי לא ממש טוב. ואם נזדקק למחולל החמצן במשך השבוע, כי יש לנו רק אחד, אז אימשך'-חה-חה-חה, תשאר בלי,  אמר לי הרופא בשני בבוקר,  כשאני כבר במלון בחדרון קטן מימי המנדט הבריטי. בתיקרה הייתה קבועה טבעת פלדה עבה, ממנה בד"כ אמור להשתלשל חבל התליה בגרדום הבריטי.

הרגשתי אבוד נוכח הגרגירים בשעון החול, כשהזמן הולך וחולף לו לאיטו, באיטיות בריטית מעצבנת...  ועוד יש להם חוצפה להיות שעתיים לפנינו בזמן,  כך שאם יקרה משהו לאמא שלי, יקח שעתיים עד שזה באמת יקרה אצלי. מזל שלמדתי פיזיקה,  כך שאני יודע לצטט את איינשטיין, שאמר שהזמן נוצר כדי שלא כל הדברים יקרו באותו הזמן.... ושזה פשוט לא עובד.

בשני בבוקר,  בעיצומו של הסיוט הבריטי, כשאני מקופל בתוך מיטה במלון קטן ב Swindon, שעה נסיעה ברכבת אקספרס ממרכז לונדון -  מצלצל הטלפון ובצד השני אשתי. תשמע,  דיברתי עם הרופא והוא אמר שהיא עדיין לא מצליחה לנצל מספיק חמצן אם מנתקים אותה מהמחולל החמצני,  שלא לדבר על זה שהיא במיטה כל הזמן בלי לחולל במסדרון הארוך של החיים. צריך דחוף להתקשר ליד של שרה, לא זאת מהבית של הרוה"מ, ולהשיג לה מחולל משלה, וגם שתדע שהמצב לגמרי לא בסדר ומתדרדר לו לאיטו, כולל זריקות אנטיביוטיקה,  עירוי נוזלים, קטטר והכרזה רשמית של שר הבריאות שמקדונלד זה ג'אנק-פוד.  כאילו שלא ידענו קודם שכשהסוף מתקרב,  רחמנא ליצלן, מישהו מ"האגודה" לא ישכח להוציא הצהרה לעיתונות. מישהו שדומה ממש, כמו שתי טיפות עיניים,  לזה שמלווה את הנקברים בדרכם האחרונה לבור. התעצמות של סיוט בריטי למכביר.

אשתי שתחיה, הרבה שנים אחרי (ע"פ פרסומים זרים וקודמים, שלי), לקחה את האיש הצעיר שלנו ונסעה לדבר עם היד של שרה. דברו אל היד,  אמר ארנולד שוורצנגר מצידו האמריקאי של האוקיינוס, והמשיך להשמיד מכונות דמויות אנוש באופן טרמינלי. רק אם תשלמו ארנונה ברעננה,  נסכים שתקחו מחולל חמצן רענני מהיד של שרה ברעננה.

נפרדו יפה מ700 שקלים ורצו לבית החיים הסופיים, להפקיד את המכשיר במחלקה. אני,  מצידה הבריטי של אירלנד, כבר מטפס על הקירות בזמן פגישות עבודה עם הבוס לי,  שגם הוא,  הפלא ופלא,  לא שמע בכלל על המנדט הבריטי בישראל, וכל שכן,  לא מבין למה מדי פעם נפלט לי איזה "אמאאאאא"  קצר בזמן שאני חושב על איך מקדמים את הפעילות של double-O-7, כדי שאוכל לחזור מחר לארץ ולהספיק להפסיק את הסיוט הבריטי שלי.

לאחר שיחות יומיות עם הרופא במחלקה,  הבנתי שהוא החליט לתקוף בכל החזיתות, אנטיביוטיקה בזריקות, אינפוזיה עם נוזלים, מערכת עיכול מרוקנת חינם וגם ביקש ממני לברך את הבריטים ושהאל ינצור את מלכתם.

בקיצור, אחרי שבוע של תרומה משמעותית לכלכלה הבריטית,  שכללה:  מלון, מיני מזונות, מתנות למשפחה,  מוניות,  רכבות וטיסות, נחתתי שוב בארץ הקדושה הזאת ונראה שהפניה למלכת הממלכה המאוחדת,  תוך הבטחה שלעולם לא אזכיר יותר את המשפט האלמותי: May God shave the Queen, עזרה לי ולאמץ שלי להשתחרר סופית מהנדס הבריטי והסיוט אמור להסתיים סופית.

בשבת בבוקר,  הסתבר שהמצב השתפר בהרבה,  וזה שלא הייתי בארץ לשבוע, אפשר לפנות חמצן עבור אמא שלי,  ממה שאני לא השתמשתי. מכיוון שאני צרכן חמצן רב,  שבוע שלי שווה ערך לשנה של אמא שלי.  לפחות. אם הממשלה תשחרר קצת...

אנסה לנשום פחות בשבועות הקרובים. ותודה ל double-O-7, על העזרה.

דודו קורמן, בקרוב,  ממש,  הספר...