בשבוע שעבר ישבתי בשבת בבוקר-עד-הצהריים אצל אמא שלי בבית האבות (והאמהות) החיים, תוך שאני מנסה להיאבק בהרגשה האיומה שזהו. הגיע הסוף וזה עניין של ימים.
מה נטע בי את התחושה הזאת, כשאמא שלי במחלקה הסעודית בבית אבות כלשהו בכפר-הסבא-ים?
הגעתי בשבת בבוקר, עם זוגתי שתחיה (הרבה שנים אחריי), אל בית האבות ומצאתי למרבית ההפתעה: שבר כלי. אמא שלי בקושי נשמה, פנים נפוחות, השתעלה כל הזמן והרגליים, אבוי לעיניים שכאלה רגליים רואות... בצקות על ימין ועל שמאל. האחות מדדה לה לחץ דם, בעודה ישובה בכיסא הגלגלים שלה (לא האחות) ואמרה שקצת גבוה, ושהחמצן בדם דווקא בסדר והשמיים צהובים וסגולים כמו בכל בוקר. נראה שהיא בידיים טובות. ישבנו כשעה תוך שאנחנו כבר מכינים את עצמנו למה שמכינים, ואז גילגלנו ת'כיסא המתגלגל לחדר האוכל והלכנו הביתה..
בטלפון בראשון בבוקר, הרופא המטפל בכל האנשים בבית החיים הסופיים, אמר לי שהכל נראה דווקא לא רע, ושלקח בדיקות דם והכל בכלל נראה אופטימי וטוב. דהיינו, שיום ההולדת 90 בראשון באוקטובר הקרוב יעבור בשלום ועוד נזכה, אם ירצה השם וביבי ושרה ומירי רגב שלא יפריעו לנו, לחגוג אותו בעוד חדשיים. כל כך שמחתי, כי אין דבר לו אני מקווה מאשר לספר לנכדים שאמא שלי חיה חיים ארוכים, עד גיל תשעים לפחות. ושיש לי כמה קרובים רחוקים, שכל השנים אמרו על אמא שלי: היא עוד תקבור את כולנו...
אז לא היה לי ברור כלל שאמא שלי תשרוד את השבוע האחרון, כי זה נראה כל כך רע שמשהו טוב לא יכול לצאת מזה... ועוד להיות מצונן ומשתעל באמצע הקיץ? סכנת נפשות ושיעול וסבל שלא ברא אף אחד. הלכנו אז הביתה והיה לי ברור, כמו שהבוקר הייתה שמש חמה בשמיים ושמצאו כוכב תאום במרחק 1400 שנות אור, שזה הולך לכיוון גרוע מאוד ו"אבלה" את שאר השבוע בלוויית הורים.
הבוקר, שבת, נסענו שוב לבקר את אמא שלי בבית החיים הסופיים, ושמחתי עד הגג עם זוגתי כי אמא שלי נראית אחרת, רוב הנפיחות מהפנים נעלמה, השיעולים מלאי המוסר אינם עוד והבצקות ברגליים הוקלו במקצת. דגל פולין הונף לראש התורן. שוב.
מה נטע בי את התחושה הזאת, כשאמא שלי במחלקה הסעודית בבית אבות כלשהו בכפר-הסבא-ים?
הגעתי בשבת בבוקר, עם זוגתי שתחיה (הרבה שנים אחריי), אל בית האבות ומצאתי למרבית ההפתעה: שבר כלי. אמא שלי בקושי נשמה, פנים נפוחות, השתעלה כל הזמן והרגליים, אבוי לעיניים שכאלה רגליים רואות... בצקות על ימין ועל שמאל. האחות מדדה לה לחץ דם, בעודה ישובה בכיסא הגלגלים שלה (לא האחות) ואמרה שקצת גבוה, ושהחמצן בדם דווקא בסדר והשמיים צהובים וסגולים כמו בכל בוקר. נראה שהיא בידיים טובות. ישבנו כשעה תוך שאנחנו כבר מכינים את עצמנו למה שמכינים, ואז גילגלנו ת'כיסא המתגלגל לחדר האוכל והלכנו הביתה..
בטלפון בראשון בבוקר, הרופא המטפל בכל האנשים בבית החיים הסופיים, אמר לי שהכל נראה דווקא לא רע, ושלקח בדיקות דם והכל בכלל נראה אופטימי וטוב. דהיינו, שיום ההולדת 90 בראשון באוקטובר הקרוב יעבור בשלום ועוד נזכה, אם ירצה השם וביבי ושרה ומירי רגב שלא יפריעו לנו, לחגוג אותו בעוד חדשיים. כל כך שמחתי, כי אין דבר לו אני מקווה מאשר לספר לנכדים שאמא שלי חיה חיים ארוכים, עד גיל תשעים לפחות. ושיש לי כמה קרובים רחוקים, שכל השנים אמרו על אמא שלי: היא עוד תקבור את כולנו...
אז לא היה לי ברור כלל שאמא שלי תשרוד את השבוע האחרון, כי זה נראה כל כך רע שמשהו טוב לא יכול לצאת מזה... ועוד להיות מצונן ומשתעל באמצע הקיץ? סכנת נפשות ושיעול וסבל שלא ברא אף אחד. הלכנו אז הביתה והיה לי ברור, כמו שהבוקר הייתה שמש חמה בשמיים ושמצאו כוכב תאום במרחק 1400 שנות אור, שזה הולך לכיוון גרוע מאוד ו"אבלה" את שאר השבוע בלוויית הורים.
הבוקר, שבת, נסענו שוב לבקר את אמא שלי בבית החיים הסופיים, ושמחתי עד הגג עם זוגתי כי אמא שלי נראית אחרת, רוב הנפיחות מהפנים נעלמה, השיעולים מלאי המוסר אינם עוד והבצקות ברגליים הוקלו במקצת. דגל פולין הונף לראש התורן. שוב.
אז היום הבנתי סוף סוף את האמירה המשפחתית אצלנו של: "היא עוד תקבור את כולנו". פולין תרמה המון לאמירה הזאת. אימהות פולניות תמיד שורדות, וטוב שכך, ואני גאה להיות בן לאמא פולניה שהשקיעה בי את רוב חייה, למרות שמגיל תשע גדלתי בפנימיה.
את הסיפור הזה נשאיר לספר האמיתי ממש, רק אומר שגם כשקורעים ממך את הילד הקטן ונשמתך נקרעת, אתה ממשיך לעבוד בשתי עבודות כדי שיהיה לך מה לשלם כדי להחזיק אותו בפנימיה וכדי שישאר שפוי (יש אומרים). וצריך להגיד תודה כל יום ולמרות שנותר ממנה רק זיכרון (שלי, לא שלה), אני מכבד כל יום בו ליבה ממשיך ומשאיר אותה איתנו. את החודשיים הבאים אני אבלה בסיקול אצבעות כדי שתחזיק מעמד לפחות עד יום ההולדת ה90 הקרוב, וגם המאה, אם רק ירצה היושב למעלה (או מי שקובע).
את הסיפור הזה נשאיר לספר האמיתי ממש, רק אומר שגם כשקורעים ממך את הילד הקטן ונשמתך נקרעת, אתה ממשיך לעבוד בשתי עבודות כדי שיהיה לך מה לשלם כדי להחזיק אותו בפנימיה וכדי שישאר שפוי (יש אומרים). וצריך להגיד תודה כל יום ולמרות שנותר ממנה רק זיכרון (שלי, לא שלה), אני מכבד כל יום בו ליבה ממשיך ומשאיר אותה איתנו. את החודשיים הבאים אני אבלה בסיקול אצבעות כדי שתחזיק מעמד לפחות עד יום ההולדת ה90 הקרוב, וגם המאה, אם רק ירצה היושב למעלה (או מי שקובע).
אז מסתבר, ולא ברור איך בכלל, שבחיים, גם של מבוגרים וגם של צעירים, צריך להיות אופטימי. מי שחי כל כך הרבה שנים, שלא היו קלים כלל ועיקר, לא הולך ברגל ומהר לשום מקום ובייחוד לא למקום שכולנו בדרך אליו. בתי אבות ואמהות מאפשרים לאנשים הטובים שהיו ההורים שלנו, להמשיך ולנשום ולהיות מטופלים, גם כשאנחנו הופכים להיות ההורים שלהם.
המון בריאות לאמא שלי, ולכל האימהות והאבות במקומות הקשים האלה, גם כשהצלם האנושי כבר עזב אותם מזמן... ובית החיים הסופיים הוא זה שמשאיר אותם בחיים ונותן לסופיותם של החיים משמעות סופית ומתמשכת.
המון בריאות לאמא שלי, ולכל האימהות והאבות במקומות הקשים האלה, גם כשהצלם האנושי כבר עזב אותם מזמן... ובית החיים הסופיים הוא זה שמשאיר אותם בחיים ונותן לסופיותם של החיים משמעות סופית ומתמשכת.
דודו קורמן, בקרוב הסרט
