ריקנות, זה שאתה חש כאשר אתה שומע על הרדידות של הפוליטיקה בישראל. בייחוד לפני הבחירות, כשיש מה לשמוע... הרי כשאין בחירות יש רדידות ברמת הדיווחים על מה שקורה שם בפנים, בנוסף לרדידות של מי ששם בפנים. תגידו, רדידות בפוליטיקה זה כמו כשמרדדים את הבצק לעוגה הבאה? זה לקחת מערוך, לתת לבצק בראש ולהשטיח אותו לרמת רדידות כזו שיפסיק ליצור נפח או נפיחות של מיקרו-אורגניזמים שימריים ויפסיק סוף סוף להתנגד? בדיוק לפני שמורחים אותו בציפוי, מגלגלים אותו לתוך תבנית ומכניסים לתנור בחום של 180 מעלות... נשמע לגמרי כמו וועדת הכספים בכנסת, או כמו מה שפוליטיקאים בכירים, ראשי ממשלה או סתם מנכ"לים בכל מיני חברות היי טק עושים לחיילים שלהם.
בפוליטיקה או בהייטק, כמו בחיים, יש מי שעולה, וכמובן מי שיורד. אנשים שנולדו לפני שנים לא רבות, וחלק שנולדו לפני רבות בשנים, שכבו לצד זה בקופסאות הפלסטיק הקטנות והשקופות בחדר בו מרכזים את מי שנולד לפני כמה שעות. ישנים, עטופים או סתם מאמנים את הריאות שרק התחילו לנשום אוויר ולא מים, בבכי קורע לב וקורע אחיות בתורנות לילה. בשלב הזה, ורק שם, כולם שווים. כולנו נולדנו שווים, חמודים ונפלאים. לא כתוב לאף אחד על המצח אם יהיה חמוד, אנושי, מנכ"ל חברת החשמל, רוה"מ ואשת הרוה"מ או סתם פוליטיקאי גדול/קטן או מחזיק תפקיד ציבורי עם ידית הצמודה למשאית זבל שנוסעת לה ברחבי תל אביב ואוספת אשפת חצרות מכורסמת חתולים. לא כתוב לאף אחד על תג הרגל או היד אם נאהב אותם או לא, או אם הם יאהבו אותנו או אפילו יספרו אותנו כשיפגשו את דמותנו ברחוב בעוד 30 שנה, או בראיון עבודה, או בשוק מחנה יהודה עם העגבניות האדומות. כולנו, כמו שאמר מישהו, נולדנו מטיפה סרוחה, ובסוף יוצא בנאדם... ברוב המקרים.
בקיצרור, שזה פחות זמן מלתת בראש לבצק, לפוליטיקאים, לעובד בהייטק או לעובד בלי טק, חלק ממי שנולד שווה, חווה בחייו דברים שגורמים לו לחשוב שהוא מתי שהוא מורם מעם. ולא רק מורם מעם אלא מורם מכולם ומגיע לו להחליט בשביל כולם מה טוב ומה לא. מה נושמים מחר ומה נושמים היום. מי בצק ומי נלוש לארוחת צהריים. מי נרדם בעבודה ומי ימשיך לעבוד קשה, להחזיק את הארגון ולקבל קש לארוחת הבוקר, לצהריים ובערב גם.
דבר אחד הם שכחו, שבמקור, כשכולם רק נולדו והיו שווים, כולם זעקו בכל האוויר בריאותיהם לאחות שתבוא להחליף להם ת'קקה, שתביא את אמא, או שתבוא כבר כי משעמם להם בקופסאות הפלסטיק, כשהם עטופים על מעל לראש וחם לאללה. אז, בזמן ההוא, הם היו תלויים בחסד אנושי מופלא של אחות שמחליפה להם רק כשהיא רוצה, או פנויה, ובשאר הזמן, הם ב-קקה. עמוק בקקה. את כל זה הם שכחו ומאז הם רק מחליטים עלינו, על עצמם ועל כולם... ובעיקר, לא סופרים אף אחד ממטר... לא את מי שעוזר להם, לא את מי שמשקיע בהם את נשמתו ולא את מחזיק הידית מאחורי משאית האשפה שכבר סיימה לאסוף את הזבל האנושי שלנו מרחבי העיר בחמש בבוקר.
מה?, זו האנושיות של מי שמטפס למעלה, לתפקיד בפוליטיקה, לנהל חברה ציבורית או לנהל עובדים? ניהול עובדים זה לא בצק. זה לספור את כל האנשים כל יום, לשאול מה שלומך, איך היו כמה השעות המעטות שבילית בבית מחוץ לעבודה ומה קורה בחייך. כל בוקר, לשאול, לחייך, להעריך, לפרגן, להיות אמיתי. כי אם אתה לא כזה בתור מנכ"ל, פוליטיקאי או סתם מנהל זוטר (מזל"ק: מנהל זעיר ללא קבוצה), אז בסוף תמצא את עצמך בתנועה מתמדת, צמוד לידית של משאית, לאיסוף אשפה, אותה השליכו אנשים שלא ספרת בחיים ועכשיו אתה סופר את שקיות האשפה שלהם.
בסוף, אלה שלא החליפו להם בזמן כשכולם היו שווים באותו החדר, מושלים בחיינו ואנחנו: בצק בידיהם ללא התנגדות ובלי אוויר. אז זהו שלא. יש לאמץ את המשפט שהבן שלי אמר בגן, מזמן: אתה לא מחליט עלי, רק אני מחליט עלי.
מי הזיז את הבצק שלי?
דודו קורמן
דודו קורמן
