הזמן שעובר לא מזיז דבר

הזמן הרי מרפא הכל, אמר מי שאמר. עבר כבר זמן מאז ששמעתי את המשפט הזה ואני כבר לא זוכר מי אמר אותו ובאיזה הקשר,  אבל הזמן לא רפא כלום בהקשר הזה...  אולי ריפה קצת את הלחץ על העצב בעין (מלשון רפיון), אבל לא הוכיח כלל כי הזמן סיים בית ספר לרפואה. יכול להיות שמי שייסד את המשפט המחוזי הזה התכוון בעצם לרפיון ולא למעשה הרפואי? אולי.  אבל הריפיון שאנחנו חווים כאן הינו לאורך זמן, רצוף, אך אינו מרפה מאיתנו וברור שאינו מרפא אותנו. ריפיון במדינה, הכל קפוא ולא זז.  רפוי, חסר מעוף, חסר חזון, חסר שלטון... 
מה הוא רוצה לעזאזל? שאל אחד הקוראים. אז אסביר: אנחנו חיים כאן כל אחד את חייו,  עסוקים ביום יום שלנו,  נולדים,  גדלים, לומדים, מבחנים,  צבא,  משפחה,  ילדים, מבחנים,  ילדים, מבחנים,  הורים מבוגרים, פיליפינית, בתי חולים, ילדים, אוניברסיטה והכל.  רצף חוזר של עשייה תוך כדי ריצה מטורפת אחרי מקור מימון לכל זה... רובנו מצליחים, חלקנו מצליחים מאוד וחלקנו פחות. אבל את חדוות העשייה שאנחנו חווים אנחנו מייצרים, כשהזמן לא כל כך מעורב בחדווה אלא רק מזיז את האטומים מסביבנו קדימה.  הזמן, אמר איינשטיין, נוצר כדי שכל הדברים לא יקרו באותו הזמן....  אחר כך גם הוסיף שזה לא עובד... אמר שכל הדברים קורים באותו הזמן. איינשטיין כזה... לא יכול לעצור את זה...
לצערי, הזמן לא מצליח לתת לנו לנשום קצת. לקחת פסק זמן זה לא משהו שמתאפשר כשהזמן בסביבה... זה גם משמין, לפעמים. אוף.
אז למה, כשאנחנו עסוקים בלזוז עם הזמן,  לרוץ לקפוץ, לחיות את החיים, הזמן לא תורם כלום למאמץ המלחמתי שלנו? גם לא ביבי ושרה...

מה,  אי אפשר קצת עזרה, קצת מנוחה, קצת פסק-זמן? שלושה בעשרה שקלים? מי לא קונה עכשיו קצת מנוחה, הפסקה לכמה שעות כדי לעשות קצת עבור עצמו במנוחה גמורה?  אז זהו,  הבנתי:  הזמן מרפא את הכל רק כשאנחנו זוכרים שהוא קיים ולוקחים מנוחה בעצמנו. הוא לא יכריח אותנו לעשות את זה.  הוא לא יכול להזיז אותנו לעשות את המעשה ולהפסיק את המירוץ לרגע... זו בחירה שלנו.  אנחנו שותפי הזמן בלרפא את הכל. הזמן לא עושה את שלו. רק אנחנו.  אם בכלל.

לקחת פסק זמן, רפואה שלמה...

https://youtu.be/-HFFe4GUuFc

דודו קורמן, בקרוב עוד זמן...