על מה לכתוב כשאין על מה לכתוב

כבר מזמן שלא כתבתי.
עבודה חדשה, שלום לרוב החברים איתם עבדתי בשמונה השנים האחרונות וגם לפני.
היה הרבה הומור בסיום העבודה האחת ותהליך החיפוש תוך כדי.  הרבה הומור של אנשים שעדיין מאמינים שאפשר,  ולמה אתה הולך בעצם,  אבל מבינים אותך לגמרי.  וגם אני במקומך הייתי כבר מזמן הולך,  ואני בכלל לא יודע איך החזקת מעמד, כי אני,  לא הייתי מחזיק.  וכל הכבוד לך ובכלל... וההומור שם מתחלף לעצבות מצחיקה והימים האחרונים של אולי תיקח אותי איתך וכו' ואני בעצם רוצה לעשות את אותו השינוי שאתה עושה,  רק אין לי אומץ. לך תסביר בעצם זה שאומץ אין לי בגרוש,  אלא רק הצורך לעשות הוא זה שרק נראה כאומץ. לקום בגילי הצעיר ולרוץ למקום הבא,  של להתחיל מחדש,  שוב סולמות וחבלים וקוביות שיש לזרוק עכשיו שוב מחדש, אחרי שכמעט הגעת לסוף המסלול. אבל אתה הוא זה,  שבמו ידיך הורדת את עצמך לתחילת המסלול ואתה מתחיל עכשיו לזרוק קוביות ולראות אם תוכל לעבוד ביחד עם אחרים ומי ירוץ קדימה ואיזה סולם יאפשר לך לרוץ מהר עד לסוף המסלול....  עוד 14 שנים עד לפנסיה,  עשיתי חישוב מהיר, אז זה אולי נראה המון,  אבל זה לא הרבה יחסית למה שכבר עברת עד היום. הרבה סולמות ותקווה לכמה שפחות חבלים.  חבלים זה משהו שממש חבל על הזמן כשהוא מגיע. אני זוכר את אולם הספורט בתיכון עם שלושה חבלים שהיה צריך ללמוד לטפס אליהם ועליהם עד לגג של תקרת האולם,  משם היה ניתן לראות את הסלים של הכדורסל מלמעלה.  זה היה הסיכוי היחיד לראות את הסלים מלמעלה,  ואולי לחשוב על איך אני מטביע משם לסל,  כי זה הסיכוי היחיד שלי לראות את טבעת הסל, הצבועה בכתום, מלמעלה. רק לא היה לי כדור ביד באותה השניה - ביחוד כי שתי הידיים היו עסוקות בלאחוז את החבל בחוזקה והרגליים שמחבקות אותו מטר שישים ומשהו מתחתי. אז לטפס עם שתי ידיים וכדורסל על חבל למעלה ולקלוע לסל? ועוד בגיל כזה עכשווי, כשהפנסיה זה משהו שכבר חושבים עליו בעתיד?  מה השתגעת? איך תתחיל שוב לטפס כשהמצב הולך ונהיה קשה יותר ויותר והצעירים רצים מהר יותר, והכל כתוב ב Python ומבוזר ובענן והחברה הישראלית שחיה בארץ מלאה סכינים ואוכלת האחד את יושביה והשני גם, ויחקרו או לא יחקרו, כן באזהרה או בלי להזהיר ויש לה משהו בנפש או שהכל בנפש שלו? ויש לו בכלל נפש במרומי השלטון שלו עם כל העניים וניצולי השואה המנוצלים בבתי התמחוי?

אין לי מה לכתוב. על כלום. בית תמחוי.

אה,  כן,  הלכתי לראות את פרק שבע ב3D. לרוץ לראות. אני,  אשתי ושני הבוגרים. כולם אהבו.. טוב, אנחנו משפחה של May the force be with you. כל בוקר. סולמות וחבלים.

דודו קורמן.  בקרוב הספר.

על הסכין והטוויסט

סכינים עלינו.
הרי הסכינים היו שם במשך אלפי שנים. סכין, בין אם זו של Arcosteal או כל מותג אחר,  היא חדה ומצריכה פלסטר במקרה הקל ותפרים או יותר במקרה הפחות קל. במקרים הקשים יותר, כבר אי אפשר לעזור.
אז סכינים, או כדורים או כל כלי אחר שהגוף האנושי אינו עמיד לו, לא מתקיפים אותנו לבד. כדי שמשהו יקרה עם המרעין בישין האלה, צריך להחזיק אותם ביד, עם מוח שיהיה מחובר לצד השני. והמוח,  הוא זה שמחליט ללחוץ על פרק הזרוע ולהרוג הורים לעיני ארבעת ילדיהם או לתקוע סכין באב ואם המחזיקים את בנם התינוק.  אותו המוח הוא זה המדליק בקבוק תבערה וזורק אותו על רכב עם אבות וילדים,  או משליך אותו דרך חלון אל תוך בית בו נמים את שנתם ילדים עם הוריהם. אותו מוח, מעוות משינאה,  לוחץ על ההדק אל מול שלושה ילדים במושב האחורי של רכב חטיפה או מדליק גפרור ושורף ילד שהוכה עד מוות בירושלים העיר.
העיוות במוח אינו מופיע פתאום. הוא שם מאז ומתמיד. השוני הינו במילים הנאמרות, או אלה הכתובות, המציתות את המחשבה המעוותת וכל השאר כבר עובד על אוטומט.
המילים האלה,  נאמרות ע"י מנהיגי העולם השונים, או ע"י רוצחים לשעבר, ראשי ארגוני טרור לשעבר ונשיאים בפועל של היום. אלה המעודדים ומסיתים את עמם לשלוף סכין ולדקור. אותן מילים, או דומות להן,  מאשרות הלכתית את התרת הדם של ילדים הנשרפים בעודם ישנים. מזוויע, מקומם, מלחיץ וחסר סיכוי.
אז מה? אם נגרש אותם למקום אחר זה יעזור? (כמו במקרה של הח"כ לשעבר,  עזמי בישארה). להעביר אותם את הגבול למקום אחר זה כמו לשרוק עבירה המרחיקה את האיש לצמיתות מהאזור. לא תמיד עובד הרעיון הזה, כי בזמנים שלנו המדיה החברתית והתקשורתית מאפשרת להוציא הודעות מעוותות כמעט מכל מקום.

אז איך אפשר להפסיק את מסע ההרג הזה? לאסור על מכירת סכינים? לאסוף חזרה את הנשק מכולם ולהחזיר את כולם למלחמה בסגנון קפא"פ? לא יעבוד. מה עוד? להכריז על גירוש? לא יעבוד. ניסינו. אחרים יבואו במקומם. לעצור מנהלית את הנוער המשתולל ושורף הילדים? לא יעזור. יבואו מופרעים אחרים במקומם. הרי בכל צד צריך רק מילים כדי להצית את האוטומט במוחות מעוותים.

אז מה? אין סיכוי? אין תכלית?

זהו שיש.
סיכוי, תכלית,  אלה דברים שצריך לייצר. כי כדי שיהיה סיכוי, מישהו צריך לתת סיכוי. לתת? ראיתם מישהו שנותן פה משהו? ועוד בחינם?
סיכוי וסיכול מתחילים באותו הדבר...  סיכויים שנגמרים בסיכולים הם סיכוי שלא התממש באופן הנכון... 

ואז הטוויסט...  בעלילה.

חאג' אמין אל חוסייני. תודו שזה רעיון ענק אך הזוי של ביבי להאשים אותו בהשמדת ה"יאהוד" באירובה. וזה עוד לפני שהמציאו את הטוויסט שהיה הממתק האהוב עלי.

ביבי,  עם כל מה שאפשר ומותר להגיד עליו, הזה איזו שהיא הזיה שהסתיימה בפלופ. לא ברור מה אכל לצהריים כשהחליט ללכת על זה. משהו כמו סיכול ממוקד כדי להסיט את האש מכולנו, מה- אל-יאהוד,  אל השורש לכל רע.

אם זה בעצם סיכול ממוקד מול סיכוי, וכל זה הסתיים בפלופ, אזי יש או אין תקווה?

בטח שיש תקווה! ילדים!!! שמישהו יביא את הטוויסט!
מה? מה זאת אומרת אין?

דודו קורמן, בקרוב הספר.

חניה והזכות להתניע

זהו,  חזרנו. איפה לא היינו היום...
אתם מכירים את התחושה הזאת שחוזרים הביתה בערב יום כיפור,  משהו בסביבות הצהריים, מחנים את ארבעת הגלגלים ומכבים את המנוע עד לעוד יומיים בבוקר?
המפתח בסוויץ' מפסיק להיות רלוונטי, עושה את תפקידו ומשבית את המנוע ומערכת החשמל עד אחרי שיחליטו אם אנחנו זכאים להתניע שוב, אחרי יום כיפור. מה זאת אומרת זכאים? אז זהו שנראה שזוהי זכות גדולה להמשיך. להמשיך לקום כל יום בוקר,  לפזז בדרך לזרזיף המים החמים (אם נשאר משהו חם בדוד מאתמול), לסבן לשטוף לקרצף לשטוף וזהו.  גלגלים לעבודה, יום עבודה, שזוהי זכות גדולה בפני עצמה (ביחוד עם הבוס יושב ומביט בך כאילו אתה מסתיר לו את משקוף הדלת, ולמה בכלל באת)... גלגלים בחזרה הביתה,  בזכות העבודה, פקקים של שעות (זכות אבות, סימן לבנים) ובסוף הבית מגיע עד לגלגלים (או שהגלגלים סוף סוף הגיעו הביתה). ואם כבר הגענו הביתה וכולם מאושרים לראות אותנו סוף סוף,  הרי:  צריך לטייל עם ארבעת הרגליים המזונבת ומקסימה, לראות חדשות בערוץ 1 (שזו זכות המוענקת רק למשלמים מיסים), מקלחת ושירותים ולישון. אה כן,  אם הופיע בחדשות ח"כ כלשהו, הרי שזכית בזכות כיבוד הח"כ:  שבעוד מספר שנים נוכל לבחון את האפשרות להפוך אותו לשגריר ישראל באחת מארצות LATAM.
בקיצור, אחרי בוקר של להחליף כסא גלגלים מרגיל לפניאומטי עם אבזור מלא בשיטת ה leasing, הובלתו על הגלגלים למחלקה הסעודית והכנסתו לתפקידו בשנים הבאות עם הפיזיוטראפיסטית, זכינו לנוח לדקה עם כוס מים קרים. אחר כך שטיפת מצבות של ההורים במנוחה נכונה בכפר סבא, כמו בכל יום כיפור ונסענו הביתה ע"מ לחנות, לרדת על ארוחת צהריים חשובה לפני הפסקת האוכל ליום וחצי.
בקיצור, יום מלא זכויות שבעצם מסתיימות היום בצום קל,  בוקר ויום שרבי מחר, ובסופו יחליטו עם עלינו לשלב הבא.  אם כן,  זכינו בעוד זכויות( לעשות עוד מיליון דברים).  אם לא,  אזי מישהו כבר יעביר את זכויותינו לזכאים לזכויות אחרים.
בשורה התחתונה (והיא אמורה להיות קצרה על מכשיר אנדרואיד, כי המסך קטן):  יום וחצי של מנוחה שבה יחליטו אם אנחנו ממשיכים. יש עם מי לדבר על זה? נורא בא לי להמשיך...  לפחות עוד כמה שנים...
נו מה איכפת לכם....

גמר חתימה טובה לכולנו.

דודו קורמן - בקרוב הסרט

דלקת בגיד - חלק ב' ואולי עוד

חלק ב' של סיפור בהמשכים בנושא הגיד. הסיפור הקודם מופיע בלינק הזה: (דלקת בגיד או ב"נגיד" - לחיצה קצרה כאן וזהו). ממליץ בחום (מסוייג) לקרוא אותו שוב, אם ממש בא לכם...

לאחר חודשיים שעברו במנוחה רבה מול המכונה האלקטרונית והמסך המעצבנים בעבודה, הגיע שוב הזמן לבקר אצל מומחה העצמות, השרירים והרצועות במאוחדת בהרצליה. הגיד ביד ימין שב להכאיב לעצמו ולמוח המחובר אליו דרך מערכת העצבים. והעצבים, רבים הם בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר.  בדיוק הפוך ממה שאמור להיות.  החום הזה מרט את כלל העצבים ברתיחה בלתי פוסקת. ועצבים, שמורטים אותם, בדרך כלל נמרטים וגוררים איתם את שאר המערכת.
אז מכיוון שהגיד לא הפסיק להרטיט עצבים מרוטים בלאו הכי, הלכתי אצל המקצוען האורטופדיסט מהסיפור הקודם,  ההוא שעם מחט קטנה וחיטוט בגיד, גרם לי להיתלות על המנורה בחדר הקבלה שלו.  זו שהשתלשלה לה מהתקרה באור צהוב מעצבן. והפעם, החליפו ברוב חוצפה את התאורה בחדר בזוג נורות פלואורסצנטיות ארוכות וחצופות. ניסיתם פעם לזנק אליהן כשהרופא בא עם המזרק? חוצפה שכזאת. אעבור קופה.
המומחה שלי,  אמר שבמקרה כזה,  עקב מהלך החודשים שעברו מאז,  וגם בגלל הרכבת הקלה שתצא לדרכה בעוד שש ועשר שנים, צריך לתת לגיד הימני שלי לנשום שוב תרופה ולידוקאין מעורבבים בזה. משהו טוב,  כמו שהיה אומר איש סטארטאפים איתו עבדתי ביחד שנים קודם,  ושם את אלישיה קיז במערכת הסאונד.
ירדתי שוב במדרגות המתעקלות אל בית המרקחת, והרוקח רקח לי בקבוקון קטן להזרקה ישירות לגיד ימני ביד ממוצעת.  למרות שאם תשאלו אותי, היד הימנית שלי לא ממוצעת כלל, וגם לא של הרוקח והאורטופד. אז מה זו יד ימנית ממוצעת? לא ברור. אולי זו שמורמת בקרב חברי הכנסת מהקואליציה כשהם רוצים להחליט על משהו חשוב? עקב הדלקת בגיד,  ורק בגלל זה, אני לא יכול להרים בכנסת את יד ימין ולגרד בראש בהפתעה על אישור התקציב.
אה כן,  שוב תקציב טוב ומטיב עם העם, העם של חברי הכנסת והמפלגות.  לא העם הזקוק לכספים ומתגורר בשכונות העוני בדרום תל אביב,  בקרית גת, או בבית שאן של דוד לוי.

ברור לי שלרוב חברי הכנסת אין דלקת בגיד של היד המצביעה על העברות כספים קואליציוניים. מוציאים להם אותם בניתוח, יחד עם חוט השידרה.

אז שוב פסק זמן לא כואב יותר, ביד ימין שלי שלא מצביעה על כלום. מעכשיו עד לחום יולי אוגוסט הבא שירתיח שוב את עצבינו המרוטים בגלל גל הירש שהעיז לחשוב שיתנו לו.

דודו קורמן - בקרוב הספר

בית החיים הסופיים בהחלט

בשבוע שעבר ישבתי בשבת בבוקר-עד-הצהריים אצל אמא שלי בבית האבות (והאמהות) החיים,  תוך שאני מנסה להיאבק בהרגשה האיומה שזהו.  הגיע הסוף וזה עניין של ימים.
מה נטע בי את התחושה הזאת,  כשאמא שלי במחלקה הסעודית בבית אבות כלשהו בכפר-הסבא-ים?
הגעתי בשבת בבוקר, עם זוגתי שתחיה (הרבה שנים אחריי), אל בית האבות ומצאתי למרבית ההפתעה: שבר כלי.  אמא שלי בקושי נשמה,  פנים נפוחות, השתעלה כל הזמן והרגליים, אבוי לעיניים שכאלה רגליים רואות...  בצקות על ימין ועל שמאל. האחות מדדה לה לחץ דם, בעודה ישובה בכיסא הגלגלים שלה (לא האחות) ואמרה שקצת גבוה,  ושהחמצן בדם דווקא בסדר והשמיים צהובים וסגולים כמו בכל בוקר. נראה שהיא בידיים טובות. ישבנו כשעה תוך שאנחנו כבר מכינים את עצמנו למה שמכינים, ואז גילגלנו ת'כיסא המתגלגל לחדר האוכל והלכנו הביתה..
בטלפון בראשון בבוקר, הרופא המטפל בכל האנשים בבית החיים הסופיים, אמר לי שהכל נראה דווקא לא רע, ושלקח בדיקות דם והכל בכלל נראה אופטימי וטוב. דהיינו, שיום ההולדת 90 בראשון באוקטובר הקרוב יעבור בשלום ועוד נזכה, אם ירצה השם וביבי ושרה ומירי רגב שלא יפריעו לנו, לחגוג אותו בעוד חדשיים. כל כך שמחתי, כי אין דבר לו אני מקווה מאשר לספר לנכדים שאמא שלי חיה חיים ארוכים,  עד גיל תשעים לפחות. ושיש לי כמה קרובים רחוקים, שכל השנים אמרו על אמא שלי:  היא עוד תקבור את כולנו...
אז לא היה לי ברור כלל שאמא שלי תשרוד את השבוע האחרון,  כי זה נראה כל כך רע שמשהו טוב לא יכול לצאת מזה...  ועוד להיות מצונן ומשתעל באמצע הקיץ? סכנת נפשות ושיעול וסבל שלא ברא אף אחד. הלכנו אז הביתה והיה לי ברור,  כמו שהבוקר הייתה שמש חמה בשמיים ושמצאו כוכב תאום במרחק 1400 שנות אור, שזה הולך לכיוון גרוע מאוד ו"אבלה" את שאר השבוע בלוויית הורים.
הבוקר, שבת, נסענו שוב לבקר את אמא שלי בבית החיים הסופיים, ושמחתי עד הגג עם זוגתי כי אמא שלי נראית אחרת, רוב הנפיחות מהפנים נעלמה, השיעולים מלאי המוסר אינם עוד והבצקות ברגליים הוקלו במקצת. דגל פולין הונף לראש התורן. שוב.

אז היום הבנתי סוף סוף את האמירה המשפחתית אצלנו של: "היא עוד תקבור את כולנו".  פולין תרמה המון לאמירה הזאת. אימהות פולניות תמיד שורדות, וטוב שכך, ואני גאה להיות בן לאמא פולניה שהשקיעה בי את רוב חייה,  למרות שמגיל תשע גדלתי בפנימיה.
את הסיפור הזה נשאיר לספר האמיתי ממש,  רק אומר שגם כשקורעים ממך את הילד הקטן ונשמתך נקרעת,  אתה ממשיך לעבוד בשתי עבודות כדי שיהיה לך מה לשלם כדי להחזיק אותו בפנימיה וכדי שישאר שפוי (יש אומרים). וצריך להגיד תודה כל יום ולמרות שנותר ממנה רק זיכרון (שלי,  לא שלה), אני מכבד כל יום בו ליבה ממשיך ומשאיר אותה איתנו. את החודשיים הבאים אני אבלה בסיקול אצבעות כדי שתחזיק מעמד לפחות עד יום ההולדת ה90 הקרוב,  וגם המאה,  אם רק ירצה היושב למעלה (או מי שקובע).

אז מסתבר, ולא ברור איך בכלל, שבחיים,  גם של מבוגרים וגם של צעירים,  צריך להיות אופטימי.  מי שחי כל כך הרבה שנים, שלא היו קלים כלל ועיקר, לא הולך ברגל ומהר לשום מקום ובייחוד לא למקום שכולנו בדרך אליו. בתי אבות ואמהות מאפשרים לאנשים הטובים שהיו ההורים שלנו, להמשיך ולנשום ולהיות מטופלים, גם כשאנחנו הופכים להיות ההורים שלהם.
המון בריאות לאמא שלי,  ולכל האימהות והאבות במקומות הקשים האלה,  גם כשהצלם האנושי כבר עזב אותם מזמן... ובית החיים הסופיים הוא זה שמשאיר אותם בחיים ונותן לסופיותם של החיים משמעות סופית ומתמשכת.

דודו קורמן, בקרוב הסרט

ביציאה מאיילון, ימינה בהשלום, מדרכה ואיש

ביציאה מאיילון, בדרך השלום, על המדרכה, ישן לו איש אחד, חסר כל. חסר בית.
מה יש לו חוץ מחתיכת מדרכה,  שתי שמיכות, כמה שקיות עם אוכל שבטוח שיש כמה אנשים טובים שמביאים וכמה בקבוקי מים? אין לו כנראה כלום.
אני רואה אותו שם,  מדי בוקר,  זה הוא על המדרכה שלו, ואני באוטו אחרי שעה ומשהו על הכביש מהבית לעבודה.
זה אני והוא,  כל בוקר. ואם אני אגיע מוקדם מדי לעבודה,  הוא עדיין ישן על המדרכה מכוסה בשמיכה.  אם אגיע בשמונה וחצי,  הוא כבר יהיה ער, אוכל משהו ומנהל את השטח מסביבו.  אלפי אנשים עוברים סביבו בהליכה, חוצים את אי התנועה שלו בלי משים, לא מבחינים בדמות על המזרון מתחתם. לא רואים, או שמא חוששים לראות. רצים לדרכם,  מהרכבת אל ת"א ההומה,  אל הקריה או משהו דומה ואין להם זמן לעצור ולחשוב.
והאיש שם,  בוקר כל בוקר,  כי זה מה שיש לו בחייו עכשיו. מדרכה,  מזרון,  שמיכות ואוכל בשקיות צלויות שמש וזהו.
ולנו יש את שאר העולם,  מלא דאגות יומיות, מרבצי גז טבעי ולא טבעי, ביבי, שרה, מירי ורגב ושאר דברים לדאוג עבורם ואם יהיה שלום, איזורי או עולמי.
ולאיש יש ארבעים ושבע אבני אקרשטיין, כל עולמו ואחריות על כל אבן ואבן. והעיקר, שהוא בשלום.  ביציאה מאיילון, ימינה בדרך השלום.

דודו קורמן.  בקרוב הסרט... 

קולטים בתפוז 4G

השבוע אמר איזה שהוא צרפתי שנמאס להם לאכול צפרדעים מיצוא ישראלי ומעכשיו הם מחרימים אותן ומקווים שאת הצפרדעים שאנחנו אוכלים מהתפוז הסלולרי הישראלי נאכל רק בתוך ישראל. הצפרדעים שלנו תצטרכנה להישאר בגבולות המדינה ולא לנתר בזינוק אחד לפריז.
הוויכוח,  כמו שהצלחתי להבין, הוא בעניין הקמת מאה אנטנות סלולריות בשטח הפלסטיני, תוך הודעה לבעלי השטח שהקימו שם אנטנה בלי לשאול אותם יותר מדי..  כאילו שאותנו,  במדינת תל אביב, נתניה,  הרצליה,  ירושלים וכפר סבא,  מישהו שואל אם האנטנה מוצאת חן.
תחשבו לרגע. אם לא היינו מקימים שם את האנטנות הרי כולם היו מאשימים אותנו שאנחנו מגבילים את הקליטה בתוך השטחים כך שאפילו הצפרדעים שרוצות לנתר מהגדה עד לפריז (במקסימום שתי קפיצות), לא תקלוטנה את ה ווייז בשטחים חסרי התפוז המכני הצרפתי למחצה.
אז מה עדיף? אנטנות או תפוזים? טוב לי זה ברור.  ניסיתם פעם קליטה עם תפוז? לא קולטים כלום בתפוז. רק ת'מיץ זה מוציא לנו האורנג' הזה. אבל לעומת זאת, עם אנטנה סלולרית כתומה זה קולט אחלה,  וגם משלמים על זה יפה,  דור ההורים,  דור שלישי ועד לדור הרביעי.
המסקנה המתבקשת היא שיש לאפשר למי שלא אוהב אותנו בעולם,  שלא יבוא לבקר אצלנו,  וגם אנחנו לא נתחיל לאכול את הצפרדעים שלהם.  מהצד השני,  יש לאפשר לבני דודנו לקלוט כמה תפוזים דור רביעי שרק צריך,  כדי שלא יתלוננו עלינו בעולם...  כמעט גירשו אותנו מפיפ"א, אז עכשיו גם תפוז דור רביעי זורקים לנו על הראש?

דודו קורמן, בקרוב הסרט

לכתוב בעצם לכתוב בענן

עצם הכתיבה הינה עצם שניתנה רק לאחדים.  לא אצל כולם היא צמחה למימדים שניתן להתגאות בה. אצל חלק היא גדלה,  אך כדי שהכתיבה אכן תפרוץ, על בסיס יומי, יש צורך בפריצת דיסק בין העצם הזו לשאר האישיות בסביבה. אם הדיסק לא נפרץ אזי לא משנה כמה העצם הזו תגדל,  עדיין הרעיונות הקשורים לעצם הכתיבה יישארו איפה שהוא בין העצם לשאר התאים במוח.
מה, רגע, הרי מדובר בעצם. והרי המוח חסר עצמות בדרך כלל, חוץ מהעצם הסגורה בה הוא גדל. ותאמינו לי,  שלגדול בתוך עצם זו חוויה מעצימה ביותר. מניסיון. המוח הכותב שורות אלה גדל בעצם בתוך עצם.... כתיבת השורות האלה באה בדרך כלל בקלות,  אך עקב חוסר השעות ביום, הכתוב נשאר בגדר רעיונות שאינם מוצאים את הנייר, או את הקובץ או את הענן. והיום,  אם אתה לא בענן, עם המון שטח אחסון פוטנציאלי, אז אתה לא קיים ואין לך מה לכתוב...  שהרי גם אף אחד לא יקרא את מה שאתה כותב.

ואם אתה בעצם כן בענן, אז הרי כל מה שאתה כותב נשמר איפה שהוא על דיסק בעננים,  וביום מן הימים כשבאמת תהיה בעננים (בא-מת), כל מה שכתבת בענן יהיה שייך לגוגל או אמזון או אם היה לך מזל ושלחת לאחרים, או שיתפת, אז יהיו עוד כאלה שיראו, יקראו, יזכרו. ואתה,  שתהיה קרוב סוף סוף לחומר שלך בענן, לא תוכל כבר לקרוא אותו, אלא אם כן יש מישהו שכבר עובד על אפשרות לתת למי שבענן להתחבר למה שאיחסן שם קודם,  לפני שהגיע בעצמו לעננים.
אולי,  אם מישהו אכן ירצה, יבנו סוף סוף יכולת לאפשר לנו ולמה שאנחנו מייצרים בחיינו, לחיות גם אחרי שלא. עצם המחשבה שלי בעצם חושבת.

דודו קורמן, בקרוב הסרט.

דלקת בגיד או ב"נגיד"

כבר ארבעה חודשים שאני סוחב איתי כאב לא מוסבר אך מציק ומסביר פנים במרפק יד ימין, אותו אני סוחב איתי כבר 52 שנה. כאב במרפק זה משהו שמגביל אותך בתנועה, בעיקר כשאתה רוצה לגרד באוזן או בראש כאשר אתה לא מאמין ששמעת מה שנאמר, או בא במבוכה כלשהי ממה שנאמר וצריך לגרד בפדחת.
בקיצור, מן כאב כזה שממש כואב כשאתה מספר לעצמך סיפור כלשהו של: "נגיד"  אם היה לי מיליון דולר, אז הייתי קצפת Rich. סיפורים על מיליון דולר הרי מלווים את חיינו... אלה שיש להם מיליון דולר ואלה שיש להם חיים. מי שיש לו, תמיד יספר שתיכף יגיע המיליון הבא.  מי שאין לו, יספר שכואב לו המרפק, בנוסף לסיפור משעמם על למה עוד לא הגיע למיליון. הראשון. מי שיש לו חיים, אבל לא מיליון, מספר שהחיים טובים, ומי בכלל צריך מיליון דולר כשיש חיים טובים. בטח יגיד שהוא לא צריך את המיליון והעיקר שהחיים מחייכים אליו.
אז זהו, אצלי החיים מחייכים אלי,  לפחות בחמישים ושתיים השנים האחרונות. בשנים הראשונות, החיוך היה הפוך, אבל עם התקדמות הגיל,  הבינו החיים ואני שגם אם החיוך הפוך, אני היחיד שיכול להפוך את כיוון החיוך. לא יעזור שום סיפור שאנסה למכור לאחרים, או לעצמי, על כמה הכיוון ההפוך של החיוך הוא זה שגורם לחיים להיות הפוכים. עם הצמיחה של המוח במשך השנים, הבנתי לגמרי שאני, רק אני ואפילו אני הוא הגורם לכיוון החיוך להתהפך, וגם למיליון דולר להגיע. הכל עניין של רצון, החלטה ומספיק עם הסיפורים והתירוצים.
בקיצור, בנוסף לצמיד הזיכרון של "התחלה חדשה" על יד שמאל, שקיבלתי בהקדשה אישית מאשתו הנכבדה של זאבי, במרפק יד ימין יש את המציק הכואב הזה.
אז ביקור זריז אצל אורתופד מומחה שגרר אותי בשישי בבוקר להרצליה העיר, הניב אבחנה שהחלק הפגוע באזור המרפק הוא איזה גיד ששמו לנו במקור כדי שהעסק יתפקד. כשיש בו דלקת, והשד אפילו לא יודע למה, הוא מהווה תירוץ מצוין לחוסר יכולת לגרד באוזן אם אמרו משהו שאי אפשר להאמין שנאמר, או בפדחת אם אתה לא מבין למה מיליון הדולר שאתה ממש רוצה לא בכיוון עדיין.
אז האורתופד שלח אותי לקומה שתיים כדי לקנות חומר נחמד אותו הוא יחדיר באמצעות מזרק משוכלל אל הגיד שלי. הגיד, דרך אגב, וגם המרפק, עדיין לא יודעים על כך בשעה שאני יושב פה ומחכה לתור שלי.
עכשיו,  כשהחומר והמזרק יפתרו לי את בעיית המרפק הסורר, מי יתקע כף לידי (הימנית) שנגמר התירוץ לגבי מיליון הדולר? טוב נו, הרי אמרנו שאני אחראי למיליון הראשון ולכיוון של החיוך.
אז נגמרו התירוצים. החיוך קודם ואחר כך המיליון יבוא. או אולי בסדר הפוך? מה שברור זה שהמנורה בחדר של הרופא יכולה להחזיק את מישקלי... המחט היתה דקה והרופא מצויין... לא חשבתי שאפשר להגיע למנורה בקפיצה אחת בגילי.

הלך המרפק והתירוץ גם.

דודו קורמן, בקרוב הסרט

אלבום חנוך החדש, כבר לא מחכים למשיח

שלום
הוציא החודש אלבום חדש לאוויר העולם. כמו נחליאלי חדש אחרי החורף,  יש באלבום כמה פנינים מדהימות ששוות האזנה חוזרת עד שלומדים לאהוב אותן. מה שאין באלבום זה מחכים למשיח חדש...  כי כנראה לא אנחנו ולא שלום חושבים שלא עבר מספיק זמן מהמשיח האחרון עד לאלבום החדש,  כי אחרת הוא כבר היה בא. ואל תטעו לחשוב שרוה"מ הנבחר החדש הוא הוא זה ששלום ואנחנו מחכים לו מאז האלבום המפואר ההוא. כבר שנים שהוא דואג בכל ליבו וגם אשתו שתחיה הרבה שנים, שנרצה בכל ליבנו שהמשיח כבר יגיע,  כי אנחנו כבר לא יכולים יותר. מה עשינו שכל זה מגיע לנו,  ז"א שהמשיח לא הגיע עדיין. ואם מישהו סוף סוף הבין את מילות השיר ההוא,  אז משיח גם הוא קפץ והודיעו שהוא נהרג. הכל אבוד,  לחש עזרא דהן הקבלן. אזש"ל (אז זהו שלא).  הפעם,  לאחר תוצאות הבחירות האחרונות, אנחנו כעם (נבחר), לא ניתן להם את התענוג ותפסיקו ליילל ולייחל באופן גלוי לכך שהמשיח כבר יגיע. כי על זה הוא חי,  ולשם כך הוא והגב' אשת ראש הממשלה חושבים ש"הם" מפחדים. עכשיו הם משחקים את משחק הרכבת הממשלה, שזה משחק ציני לילד הרך...  כולם נקראים לתהליך הוצאת מיץ.  חלקם בארבע עיניים עם ההוא עם עין, פינוקיו, עין - וחלקם עם וועדה של שרים בהווה אך לא בעתיד,  שתעשה את כל מה שביכולתה כדי לנקז את המורסה הזאת שנקראת: מפלגות אחרות חצופות.
אז מי מתפלא שבעצם מישהו עם שלושים ומשהו מנדטים ועם סלידה תהומית מיאיר, ציפי ונפלתי (נפתלי, בסיכול אותיות) לא מצליח להרכיב חלופה? אז אל תתפלאו לכם, אלה שהצביעו למישהו הפעם - לא התוצאה חשובה,  אלא התהליך. זה שהוא יוציא לכולם את המיץ,  זה מה שיגרום,  ע"פ תפישתה של אשת הרוה"מ (She who must be obeyed), לזה שהם בחיים לא יחזרו על מה שעשו לו בקדנציה הקודמת, רק מהפחד מניקוז המיץ עוד שנה שנתיים.

אז מה יהיה עכשיו? אני חושב שאחד מהשניים:  או שיודיע שהוא לא מצליח להרכיב, ונשיא המדינה,  תוך חיוך ממלכתי מאוזן לאוזן, יעניק את המושכות למישהו אחר (למרות זה שהוא בטוח יודע איך אשת הרוה"מ תגיב) - או שממש עשר מיקרוניות השניה לפני שפג הזמן שהוקצב לו (כולל הארכה, זמן פציעות נפתלי ואיראן והערבים תוקפים שוב),  הם כולם מודיעים שהגיעו לפשרה ויש ממשלה חדשה ומשיח סוף סוף הגיע לשהות של כמה שנים נוספות.
אז אל תאמינו להם...  גם אם יכריזו שהממשלה הוקמה ומשיח הגיע סוף סוף, זה בעצם לא קרה...   כי אחרת לא יהיה לנו כבר למה לחכות ויהיה עצוב.... אה כן,  אם הוא כבר בא,  אז איך זה שהחברים של היושב במרומים שוב רוצים את וועדת הכספים? הרי כשהוא יבוא: כל העיניין החומרי לא יהיה מעניין יותר. אז תנו להם להיות שם שוב - מה שיבטיח שבבחירות הבאות הכל יתחלף...וחוזר חלילה...   או שלא.
אז אולי עדיף שלא יבוא עכשיו, המשיח, כדי ששלום יוכל להמשיך לכתוב איתנו עוד כמה שנים. לצערנו אריק לא חיכה.

שלום חנוך - תמיד זה עכשיו

דודו קורמן

לעשות גבות לפני פסח

טוב,  הפעם זה יהיה קצר, כי עוד צריך לבער את החמץ שנשאר לנו בבית וגם, בפעם הראשונה שאנחנו מעיזים אפילו לחשוב על זה, להצליח לעשות את מה שקרובת המשפחה של המטומטם מבאר שבע תיכננה לעשות: גבות לפני החג.
בואו נחשוב לרגע: פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא חם ומתחיל ללכת. הולך לחבר שלו,  שהוא בדרך לשירות קבע בצה"ל ומצליח לשכנע אותו לביים חטיפה בקרית ארבע, עיר האבות. מקפיץ את כל צה"ל, את השב"כ, המשטרה ואת הלב של ההורים שלו ושל רבים מאיתנו. ובנוסף, כל השערות בגוף של קרובת המשפחה שלו סוערות וסומרות. גם הגבות.
הטמבל וחברו, אירגנו שק שינה שבו יוכל החבר החם להסתתר בשטח.  קופסאות שימורים כדי לעבור את הימים הרבים של החטיפה המבוימת, ואפילו פותחן לקופסאות. איש הקבע לעתיד, (שעכשיו עתידו בקבע לא נראה וורוד במיוחד אלא אם כן יוכיח שהכל נעשה למטרה קדושה: הגבות), רץ למשטרה דרך הנייד שלו והקפיץ את כולם,  כולל חניבעל. המשפחה שלו בטח איבדה כמה שנות חיים עקב כך, והלבין שערם באחת. כולל הגבות.
טוב, לא חסרים דבילים. באף מקום.  אבל יש גבול למה שמותר לעשות.  מילא לסכן מטוס שלם בצרחות כשלא מוכרים לך שוקולד.  אבל להקפיץ מדינה שלמה עד לגבות כמעשה קונדס או מתיחה של 2 באפריל זה מוגזם. וזה אפילו האפיל על ההסכם עם האיראנים.
בקיצור, בזבז המון כסף למדינה ועכשיו לא ישאר מספיק למה שצריך.  אז חוץ מלהעניק לשני המטומטמים חותמת של דביל בתעודת הזהות שלהם ולקחת להם חלק מהכסף, מה עוד ניתן לעשות? כלא? לא צריך....  יש שם כבר מספיק חברה...
צריך למצוא עונש משמעותי, למען יראו וייראו: למנוע מהם לעשות גבות במשך חמש שנים, עם קיצור של שליש גבה על התנהגות טובה.
חג שמח לכולם. ואין צורך לזקוף גבות למראה מה שכתוב פה. תנו לגבות שלכם מנוחה לפני החג. למי שידו משגת.

דודו קורמן - בקרוב הספר

יושב (בסן-פרנסיסקו) על המים

לפני כחודש החליט מי שהחליט שעלי לבדוק מה נעשה אצלי בפנים. באותו המקום בו אני מטפל באוכל אותו אני מכניס לפה כמה פעמים ביום. משהו שקשור לדליפה של נוזל החיים האדום אל תוך אזורי האוכל.
האם ידעתם שהגוף שלכם יודע איך לפרק את המזון שאתם מכניסים אליו פנימה, זאת אומרת בדרך כלל...  אלא אם כן המזון מפרק אותך? או שהאוכל הופך לנושא משפטי - האם בבית של הרוה"מ מותר לזרוק מזון ומי זרק אותו והאם היא אוהבת את האוכל שמבשלים עבורה?
בקיצור, בארבעת הימים האחרונים עברתי חוויה מיסטית של ניקוי עצמי, מבפנים.  מה זה בדיוק אומר?
בערב הראשון והשני לוקחים שני כדורים שאומרים לכל האוכל הנהדר שהכנסת לפה: אתה לא שייך לפה. כדאי שתצא,  ומהר. והזרימה של המים בנהר הירדן היא רק דוגמה ציורית למה שקורה.
ביום השלישי עוברים לשקית עם אבקה בטעם תפוז, שנכנסת עם חצי כוח מים ואחר כך עוד שמונה כוסות.  זה גורם לך להרגיש מה שמרגיש סושי inside out. ביומיים האלה אתה אמור לחיות על נוזלים צלולים: מרק עוף זך, מיצים מסוננים ובשום פנים ואופן לא מיץ סלק,  כי זה צובע לא טוב את הבפנים שלך. סלק זה טעים,  למי שאוהב,  עם מעט שמן זית וחתוך לקוביות + פלפל שחור גס. אבל לא בזמן הניקוי הפנימי של המערכת והנשמה.
השקית הבאה מגיעה למחרת בבוקר,  אבל כבר הבנת עיניין ביום הקודם....  השירותים, בחדר השינה, הופכים לחביבך. אחרת,  איך אפשר להסביר את הקרבה הפתאומית ביניכם וההזדקקות שלך לבלות שם שעות?!?
בערב של הפעילות,  אתה נפגש עם הרופא שמסביר לך ארוכות כלום. החברים שלו משכיבים אותך על הצד ומחברים אותך למשהו שגורם לך לישון דרך הווריד. אחסוך לכם כאן את התיאור של הבדיקה עצמה, כי לא הייתי שם בהכרה. עשו מה שעשו והתעוררתי בהתאוששות. ההרגשה היא כאילו מישהו ניקה לך את המנוע מבפנים. אזורים בבטן שלא ידעת שקיימים בכלל משדרים התראה למוח על  פלישת חייזרים. כמו שיהיה בכנסת הקרובה... ואתה שואל את עצמך: מה, בשביל זה התאמצתי לצום ארבעה ימים ולהתיידד עם האסלה? יושב על הגדר,  רגל פה רגל שם וכו'?
לא ברור בכלל למה היה צריך את זה, את הבחירות האלה. כל אחד אמור לבחור מה שטוב לו. אני בחרתי בזיכוך פנימי.  עלה לי במאמץ, אבל אמרו לי שניפגש בעוד 10 שנים והכל כנראה תקין בפנים. צריך להיות אופטימי.
השירים של איינשטיין מקבלים עבורי משמעות אחרת אחרי ארבעת הימים בשירותים וניקוי פנימי...  יושב (בסן-פרנסיסקו) על המים... רגל פה רגל שם. מביט על העולם. דופק חיוכים, לכל הכיוונים,  ותמיד,  תמיד נמצא בעניינים.

חברים יקרים, בגילנו המופלג, כל 5 שנים, ולא רק לגברים, תלכו ותבדקו את מפעל עיבוד האוכל שלכם מבפנים. חשוב ומציל חיים.  ואם יוצא לכם גם ניקוי רעלים והתבודדות עם עצמכם במשך שעות בחדר קטן עם כיור ואסלה, זה רק עושה טוב.  יש על מה לחשוב.

דודו קורמן -  בקרוב הסרט

תיבול של אחרי בחירות

אחרי הבחירות, שלושה ימים אחרי,  הלכתי לחגוג יומולדת של חברים במסעדת קימל בתל אביב.  התחלנו בסיור בנווה צדק, עם שמש חמימה ואוויר שזז במהירות הרוח. באוויר עמדו עדיין שלטים של בחירות ואנשים טובים שטיאטאו את המרצפות ברחוב. טיילנו כה וכה ברחובות של נווה צדק, שאפנו מלוא האוויר מאווירת תל אביב,  מדינה בפני עצמה שע"פ פרסומים רשמיים הצביעה רובה ככולה עבור הרעיון הציוני.
מי אמר שיש עדיין רעיונות ציוניים? Well, הסתובבנו בנווה צדק, ראינו בתים משופצים של ציוניים אמיתית,  עם זקנים ארוכים ועצי תפוז בסוזן דלל.  ציונים שהאמינו שאפשר לבנת משהו בחולות של תל אביב,  ועוד שיגידו אחרי מאה שנה ויותר שהם היו המחנה של הציוניים. ואם הם דווקא רצו שיגידו שהם בליכוד? או רצו שיכתבו שהם דווקא המציאו את "היידה שרה"?!
מי אנחנו שנגיד שהם היו ציוניים?
מה אנחנו בכלל מבינים בציונות? ציונות זה לאהוב את המדינה כמו משוגע? או להיות משוגע ולחיות במדינה הציונית? ומה,  מי שבמפלגות אחרות הם לא ציוניים? והיידה שרה היא לא ציונית? חוץ מהזמן שהיא מאחלת למדינה שתישרף (אם מישהו יחליט לא לקבל את הבקבוקים).  כולנו ציוניים, חוץ מאלה שבאים במאות בשערים וגם אלה שהולכים להסתפר בבנק הפועלים וגם אלה שהולכים להרצות בקונגרס ולקוות שמישהו יתן סטירה לנשיא המוסלמי שם. רק אלה לא ממש ציוניים. אוי ואבוי אם היו אומרים שהוא שייך למחנה הציוני,  למרות שהוא בליכוד. שרה הייתה עוזבת, הבוחרים היו עוזבים וסוף סוף פולישוק היה מצליח להיות רוה"מ אמיתי.
אז אחרי שסיימנו לטייל באזור הצדק, מצאנו את עצמנו נכנסים למסעדת קימל, אחרי שהזמנו מקום מראש. המקום מעוצב בציונות למכביר, כמעט עד כדי ציניות. במנה הראשונה של הריזוטו, היו טחונות כמה סוגים של פטריות בשמנת, וגבינה חריפה מדהימה. הפורל בלימון כבוש היה ציוני מאוד. מראשי הציונות העכשווית,  לפני ששמו אותו בתנור עם לימון כבוש וזיתים. הפורל, גם אחרי שטיפלתי לו בחוט השידרה, נשבע שהוא ציוני ויביא שלושים מנדטים אם רק אתן לו לשחות הלאה. בצער רב אמרתי לו שאני חייב להמשיך ולסמוך עליו כמנה העיקרית. הוא ענה לי שלא אחשוב אחר כך על זה שאני אהיה בטוח עם האיום האיראני.
כיסיתי את עיניי ביד שמאל, את עיניו במפית, כדי שלא ימשיך להתבונן בי כשאני מחסל אותו, וסיימתי לטפל בו.
המנה האחרונה, אחרי כוס הסנגריה, הייתה אצבעות שוקולד,  ציוניות לגמרי. ממש מימוש של הרעיון הציוני למכביר.  כולל אספרסו ארוך ציוני לגמרי.

מה שנשאר בסוף זה למצוא את הרכב, תוך שיטוט מחדש בנווה צדק הציוני, ולנסוע הביתה לשנת צהריים עם חלומות על מדינה ציונית. בין השיניים, תקועים לי גם קימל וגם תוצאות הבחירות. שילוב נוראי שאני מתקשה לעכל....  אבל מה יש..  העם החליט וקבע. ואת זה, חייבים לקבל. לפחות את האוכל בקימל זה לא יכול לקלקל.

דודו קורמן

פרשת כי תשא

פרשת השבוע פרשת כי תשא

 

פרשה , לא פשוטה  - עוברת השבוע על משה רבינו. פרשה מלאה עשיה פיזית ורוחנית...

פרשה שהציבוריות הישראלית מכירה רק חלקיק קטן מסיפוריה... הידוע בכינויו "חטא העגל "

אבל עוד לפני כן , משה מצווה למנות את העם - ע"י גיוס מס של מחצית השקל כולם ללא יוצא מן הכלל! –העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט!

אח"כ משה עולה להר ופוגש את פני האלוהים ומקבל הוראות מדויקות להמשך בניית המשכן,וגם שתי פורמולות למרקחת שמן משחה וקטורת לשימוש מקודש במשכן בלבד!

וכן הוראה לבחור את בצלאל ואהליאב – אנשים חכמי לב שיודעים: "לחשוב מחשבות -  לעשות" – כלומר יודעים לדמיין!

כמו כן משה מקבל בפרשה זו את הציווי לקדש ולייחד את השבת... בכל הזמן הזה בו יושב משה ומקבל מאלוהים הוראות הפעלה... העם יושב ומחכה למנהיגו – ואילו המנהיג מבושש לבוא... בעיקר בגלל ספירת ימים לקויה...

דבר שמביא אותם להתקומם, ולבקש מאהרון  : "קום עשה לנו אלהים". ואהרון רודף שלום מנסה למשוך זמן... לבקש תכשיטים - דברים יקרי ערך שאנשים ונשים , מתקשים להיפרד מהם...

אך לשווא -  העם ברוח נדיבות ובלבול תורמים בלי הכרה.... והעגל קם.

כשמשה יורד מההר , הוא אוסף מס' לוחמים ומשתמש בביטוי שתמיד ייחסנו ליהודה המכבי...(ההוא מחנוכה) :

"מי לה' אליי" – בני לוי שהינם זמרים ונגנים –נאספים אליו ויוצאים למגר את רוח החטא שפשטה בעם....

וכשפעולה זו נגמרת,  משה מתחיל תהליך של -  ניסיונות שיקום את הריסות של מערכת היחסים עם בורא עולם....

ומשה קורה לפני אלוהים את הקריאה שנמצאת כיום בתפילת יום הכיפורים:

"וירד ה' בענן ויתייצב עמו שם ויקרא בשם ה',ה' אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נשא עוון אבות על בנים ועל בני בנים ועל שילשים ועל רבעים"

ועם ישראל זוכה לסליחה ומחילה... ומקבל את הציווי לשמור שבת...פעם בשבוע!   את הציווי לשלשת הרגלים, את הציווי ל פדיון ביכורים... ואז  מקבל משה הזדמנות שנייה... לוחות ברית נוספים למסור לעם! והפעם הזו הספירה מדויקת ונכונה , כל התהליך למרות אורכו וסיבוביו הפתלתלים יותר מדויק ונכון.

 

משה מגיע לעם ו... :

"וירא אהרון וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו"

אפילו - משה מצליח בניסיון השני!!!

מאחלת לכולנו שבת שלום ומבורכת, שנצליח למחול ולקבל מחילה ובעיקר שלא נפסיק לנסות גם אם, תוך כדי ניסיונות נעבור מהפכים וסערות לא פשוטות.

 

שבת שלום.

מיכל מזרחי "היאמהות"