אחרי הבחירות, שלושה ימים אחרי, הלכתי לחגוג יומולדת של חברים במסעדת קימל בתל אביב. התחלנו בסיור בנווה צדק, עם שמש חמימה ואוויר שזז במהירות הרוח. באוויר עמדו עדיין שלטים של בחירות ואנשים טובים שטיאטאו את המרצפות ברחוב. טיילנו כה וכה ברחובות של נווה צדק, שאפנו מלוא האוויר מאווירת תל אביב, מדינה בפני עצמה שע"פ פרסומים רשמיים הצביעה רובה ככולה עבור הרעיון הציוני.
מי אמר שיש עדיין רעיונות ציוניים? Well, הסתובבנו בנווה צדק, ראינו בתים משופצים של ציוניים אמיתית, עם זקנים ארוכים ועצי תפוז בסוזן דלל. ציונים שהאמינו שאפשר לבנת משהו בחולות של תל אביב, ועוד שיגידו אחרי מאה שנה ויותר שהם היו המחנה של הציוניים. ואם הם דווקא רצו שיגידו שהם בליכוד? או רצו שיכתבו שהם דווקא המציאו את "היידה שרה"?!
מי אנחנו שנגיד שהם היו ציוניים?
מה אנחנו בכלל מבינים בציונות? ציונות זה לאהוב את המדינה כמו משוגע? או להיות משוגע ולחיות במדינה הציונית? ומה, מי שבמפלגות אחרות הם לא ציוניים? והיידה שרה היא לא ציונית? חוץ מהזמן שהיא מאחלת למדינה שתישרף (אם מישהו יחליט לא לקבל את הבקבוקים). כולנו ציוניים, חוץ מאלה שבאים במאות בשערים וגם אלה שהולכים להסתפר בבנק הפועלים וגם אלה שהולכים להרצות בקונגרס ולקוות שמישהו יתן סטירה לנשיא המוסלמי שם. רק אלה לא ממש ציוניים. אוי ואבוי אם היו אומרים שהוא שייך למחנה הציוני, למרות שהוא בליכוד. שרה הייתה עוזבת, הבוחרים היו עוזבים וסוף סוף פולישוק היה מצליח להיות רוה"מ אמיתי.
אז אחרי שסיימנו לטייל באזור הצדק, מצאנו את עצמנו נכנסים למסעדת קימל, אחרי שהזמנו מקום מראש. המקום מעוצב בציונות למכביר, כמעט עד כדי ציניות. במנה הראשונה של הריזוטו, היו טחונות כמה סוגים של פטריות בשמנת, וגבינה חריפה מדהימה. הפורל בלימון כבוש היה ציוני מאוד. מראשי הציונות העכשווית, לפני ששמו אותו בתנור עם לימון כבוש וזיתים. הפורל, גם אחרי שטיפלתי לו בחוט השידרה, נשבע שהוא ציוני ויביא שלושים מנדטים אם רק אתן לו לשחות הלאה. בצער רב אמרתי לו שאני חייב להמשיך ולסמוך עליו כמנה העיקרית. הוא ענה לי שלא אחשוב אחר כך על זה שאני אהיה בטוח עם האיום האיראני.
כיסיתי את עיניי ביד שמאל, את עיניו במפית, כדי שלא ימשיך להתבונן בי כשאני מחסל אותו, וסיימתי לטפל בו.
המנה האחרונה, אחרי כוס הסנגריה, הייתה אצבעות שוקולד, ציוניות לגמרי. ממש מימוש של הרעיון הציוני למכביר. כולל אספרסו ארוך ציוני לגמרי.
מה שנשאר בסוף זה למצוא את הרכב, תוך שיטוט מחדש בנווה צדק הציוני, ולנסוע הביתה לשנת צהריים עם חלומות על מדינה ציונית. בין השיניים, תקועים לי גם קימל וגם תוצאות הבחירות. שילוב נוראי שאני מתקשה לעכל.... אבל מה יש.. העם החליט וקבע. ואת זה, חייבים לקבל. לפחות את האוכל בקימל זה לא יכול לקלקל.
דודו קורמן
