לפני כשבוע, יצא לי להיות מקופל במושב של מטוס בארבע טיסות שונות, מארץ הקודש לברזיל וחזרה. טיסה לתקופה קצרה מאוד... עשרים ומשהו שעות באוויר בדרך לשם, יומיים וחצי על הקרקע בברזיל ושוב חזרה למטוס לעשרים ומשהו ויותר שעות מקופלות במושב. הקיפול הזה במושב, כשכל עולמך הפיסי הינו תחום מחיה של פחות ממטר עומק, על מטר וחצי גובה על חמישים ושמונה רוחב, למשך חמש שעות לגרמניה, ארבע שעות על הקרקע ועוד כמעט חצי יממה עד לנחיתה בברזיל - מלמדים אותך צפיפות מהי. וגם סבלנות. ילד קטן שצורח לאמא לרוחב ולאורך כל הטיסה, במושבים שמאחורי הביזנס, לא מחוייב לחיות במרחב המחיה הזה. רק אנחנו המבוגרים מחויבים לשבת ולשתוק ת'פה שלנו לדעת. שתיקה שפירושה הודאה. הודאה באשמה, בגורל שנגזר עלינו למשך עשרים שעות, לחיות בתוך צינור פלדה עם חלונות, עם מנועים, ביזנס, תיירים, ארוחות במגשים קטנים, ודיילות לופטהנזניות שבאנגלית מגורמנת מוכרות לך את מרכולתן תוך גלגול עיניים לשמיים שמסביב, ואמירה בסגנון: "טודיי, ווי הב ד'צ'יקן אור ד'ביף. ייסטרדי, אנלייק טודיי אור טומורואו, ייסטרדי אול מיי טרובלס וור סו פאאר אוואיי, ביקוז ווי הד ביף אנד פסטה. באט טודיי ווי אר אין טרובל אגיין כוז ווי הב נו פסטה" . וכל זה ע"פ מבטא שלא היה מבייש איחוד גנטי בין סיר ווינסטון צ'רצ'יל ואנגלה מרקל, הקאנצלרית העכשווית של גרמניה ולופטהאנזה גם.
אחרי שאתה מחליט על ד'צ'יקן, היא עוד מעיזה לשאול אותך אם אתה רוצה יין לארוחה, כאילו שהיא לא יודעת שרק אלכוהול יעזור לך להטביע את יגונך וצערך ועליבות חייך מקופלי המושב בענבים שתססו אלכוהול בחביות עץ אלון משובחות, במרתפים וקסרקטינים מתחת למרצפות רחובות ברלין, פרנקפורט או פריז. יין גורמה ישמח לבב אנוש, בייחוד אם הוא מצטרף לארוחת פלסטית, על מגש פלסטי, במושב פלסטי, עם טייס ודיילת אוטומטיים המצליחים לחיות את רוב חייהם, כמשרתם של הרבה אדונים וגברות, בטיסות ארוכות וחדרי מלון מהוהיי סדינים ומגבות ליומיים.
מגבת, שונה מזו שיש לך בבית. שוב, רק את זו שיש לך בבית אתה תראה שוב ושוב, אבל מה הסיכוי שאתה תראה שוב את המגבת ליומיים במלון, את הדיילת החמודה מאל-על, או את הגלידה הקפואה בלבוש דיילת מהלופטהאנזה, זאת חמורת הסבר וחסרת החיוך, שמאז מלחמת העולם האחרונה לא למדה לחייך, אפילו שלא הייתה שם פיזית... בגרמניה, אחרי המלחמה.
אז זה שאני כותב פה כמה שורות בעניין הטיסות האלה, שהופכות שוב להיות חלקיק מרכזי בחיי בתקופה האחרונה, לא אומר בשום פנים ואופן שאני משלים עם המצב הזה. לא משלים, לא מסכים, לא מבין, לא מתווכח, לא משנה למה, לא אכפת. למה בכלל שזה ישנה משהו למישהו אם מטוס הופך למרחב המחייה שלך בזמן האחרון? כאשר אתה מוצא פתאום את עצמך, שלא עקב החלטתך האישית, כלוא בתוך צינור מכונף, עם גלגלים, חלונות ומטוסים, מריץ את עצמך לקצה השני של העולם. בארבעה ימים, עשיתי בתוך הכלא המעופף הזה משהו בסביבות 11,470 קילומטרים-אוויריים וחסרי מים, כי החרימו לי את המים בכל פעם שניסיתי להגניב את הנוזל הצלול הזה אל בין כותלי הכלא המעופף. בשיקוף, לפני הכניסה לגייט, טרחו להסביר לי שבקבוק מים חתום עם פקק וניילון המגן בפני פתיחה של הפקק, הוא מהרעות החולות של המין האנושי. כי אחרי השיקוף הביטחוני אפשר לקנות עוד בקבוק מים מרובה יורו. כאילו שהעסק שם הוא בכלל מכירת מים ולא מכירת טיסות יקרות או מוזלות לכל רחבי העולם. מים, לא לזלזל, מים, שהם הדבר הכי מסוכן בעולם. הכי נורא, הכי מפיל מטוסים, בייחוד אם קנית את המים אחרי הסקיוריטי של משטרת גרמניה ולפני הסקיוריטי של לופטהנזה. מזל שזה נעשה מחוץ לגבולות המדינה, כי אם היו יודעים על זה היית אתה, ובני ביתך, מאוחסנים אחר כבוד בכלא הקרוב או הרחוק לביתך. לשנים ארוכות. איך אתה מעז לנסות ולהערים על מחלקת הביטחון של לופטהאנזה שחשבו ארוכות על המים שאתה קונה אחרי הסקיוריטי של משטרת הגרמנים, והחליטו שאלה מים מסוכנים ביותר, לך, לנוסעי המטוס ולצוות הדיילים והדיילות קפואות הפנים של הלופט.
ואם כבר עוסקים במצב קפוא של פנים, אז גם בפנים קפואות של הלופט יש משהו מעניין, משוחרר משהו, ידידותי למישהו; כמו למשל זווית החיוך באפס מעלות, צבע המייקאפ וגובה השיער, צבע החולצה, טמפרטורת הפנים - אם מניחים עליהם את היד. אבל מי רוצה לשים יד על פנים קפואות-לופטהנזה בגובה עשרת אלפים רגל כשאתה בתוך צינור פלדה מכונף אחרי עשרים שעות של קיפול במושב 35K?
אז צריך שיהיו פנים ידידותיות, מאירות, מחייכות, חכמות וחמות, כמו שיש רק לשותפה שלי לחיים. כאלה פנים שלשים עליהן את היד מעורר תחושה של חום, חברות, אהבה רבה ורצון להפסיק לגעת בשמיים. מי צריך דיילת קפואה בשמיים כשיש מלאכים לצידך על הארץ?
דודו קורמן - בקרוב הספר
