כבר מזמן שלא כתבתי.
עבודה חדשה, שלום לרוב החברים איתם עבדתי בשמונה השנים האחרונות וגם לפני.
היה הרבה הומור בסיום העבודה האחת ותהליך החיפוש תוך כדי. הרבה הומור של אנשים שעדיין מאמינים שאפשר, ולמה אתה הולך בעצם, אבל מבינים אותך לגמרי. וגם אני במקומך הייתי כבר מזמן הולך, ואני בכלל לא יודע איך החזקת מעמד, כי אני, לא הייתי מחזיק. וכל הכבוד לך ובכלל... וההומור שם מתחלף לעצבות מצחיקה והימים האחרונים של אולי תיקח אותי איתך וכו' ואני בעצם רוצה לעשות את אותו השינוי שאתה עושה, רק אין לי אומץ. לך תסביר בעצם זה שאומץ אין לי בגרוש, אלא רק הצורך לעשות הוא זה שרק נראה כאומץ. לקום בגילי הצעיר ולרוץ למקום הבא, של להתחיל מחדש, שוב סולמות וחבלים וקוביות שיש לזרוק עכשיו שוב מחדש, אחרי שכמעט הגעת לסוף המסלול. אבל אתה הוא זה, שבמו ידיך הורדת את עצמך לתחילת המסלול ואתה מתחיל עכשיו לזרוק קוביות ולראות אם תוכל לעבוד ביחד עם אחרים ומי ירוץ קדימה ואיזה סולם יאפשר לך לרוץ מהר עד לסוף המסלול.... עוד 14 שנים עד לפנסיה, עשיתי חישוב מהיר, אז זה אולי נראה המון, אבל זה לא הרבה יחסית למה שכבר עברת עד היום. הרבה סולמות ותקווה לכמה שפחות חבלים. חבלים זה משהו שממש חבל על הזמן כשהוא מגיע. אני זוכר את אולם הספורט בתיכון עם שלושה חבלים שהיה צריך ללמוד לטפס אליהם ועליהם עד לגג של תקרת האולם, משם היה ניתן לראות את הסלים של הכדורסל מלמעלה. זה היה הסיכוי היחיד לראות את הסלים מלמעלה, ואולי לחשוב על איך אני מטביע משם לסל, כי זה הסיכוי היחיד שלי לראות את טבעת הסל, הצבועה בכתום, מלמעלה. רק לא היה לי כדור ביד באותה השניה - ביחוד כי שתי הידיים היו עסוקות בלאחוז את החבל בחוזקה והרגליים שמחבקות אותו מטר שישים ומשהו מתחתי. אז לטפס עם שתי ידיים וכדורסל על חבל למעלה ולקלוע לסל? ועוד בגיל כזה עכשווי, כשהפנסיה זה משהו שכבר חושבים עליו בעתיד? מה השתגעת? איך תתחיל שוב לטפס כשהמצב הולך ונהיה קשה יותר ויותר והצעירים רצים מהר יותר, והכל כתוב ב Python ומבוזר ובענן והחברה הישראלית שחיה בארץ מלאה סכינים ואוכלת האחד את יושביה והשני גם, ויחקרו או לא יחקרו, כן באזהרה או בלי להזהיר ויש לה משהו בנפש או שהכל בנפש שלו? ויש לו בכלל נפש במרומי השלטון שלו עם כל העניים וניצולי השואה המנוצלים בבתי התמחוי?
אין לי מה לכתוב. על כלום. בית תמחוי.
אה, כן, הלכתי לראות את פרק שבע ב3D. לרוץ לראות. אני, אשתי ושני הבוגרים. כולם אהבו.. טוב, אנחנו משפחה של May the force be with you. כל בוקר. סולמות וחבלים.
דודו קורמן. בקרוב הספר.
