יום שבת, 16 באפריל 2016

הסיוט הלונדוני

ביום חמישי הקודם,  לא האחרון,  זה שלפני, כן ההוא - החל הסיוט הלונדוני. לא בלונדון ממש כי עוד לא הגעתי,  אבל פה, בארץ הקודש, בה ניהלו הבריטים בזמן המנדט את החיים, כדי שלא יהיה ממש סיוט.

הסיוט החל,  כשאמא שלי,  כיום בת 90 וקצת, החליטה להפסיק לנצל באופן משביע רצון (של הרופאים) את החמצן שבאוויר, שאמור להגיע לריאות ומשם לדם. לא שיש פה יותר מדי חמצן חופשי לניצול, אבל לפחות את מה שנותר לנו, צריך לדעת לחלוק ולנצל, כי אחרת יקחו אחרים גם את שלנו.... ואיך אמרו הגששים בעבר: אשתי, לוקחת חנקן....

אז בשבת שלפני הביקור הבריטי שלי, ביקרנו את אמא שלי בבית האבות בו היא מתאוששת עדיין מהמנדט הבריטי בו הייתה נוכחת.  כשלא מצאתי אותה בחדר או בחדר האוכל עם כולם, וגם הארון שלה היה ריק מבגדים, החל הסיוט הבריטי...  הולך לחדר האחיות ומקבל תמונה שחורה, כמו אחרי פיצוץ בנין הסוכנות בירושלים ב48,  שבו נפצעה אמא שלי... בסמוך לחדרו של בן-גוריון,  איתו עבדה.

התמונה שקיבלתי, אמרה שהחמצן באוויר סביב אמא שלי ממשיך להיות רק באוויר מסביב ולא ממש מנוצל על ידה...  בנוסף, האוכל נשאר אצלה במערכת מזה כמה ימים וגם יש זיהום בריאות....  חיברו אותה למחולל חמצן, שזו מן מכונה מרעישה שגורמת למי שמחובר אליה לקבל חמצן דרך האף,  גם אם הממשלה לקחה את כל החמצן מכולם באופן זמני קבוע. כדי שהמחולל ימשיך לחולל בלי להפריע לכולם, הוא עבר,  ביחד עם אמא שלי לחדר האחרון במסדרון הארוך  של החיים,  ביחד עם הבגדים,  השידה והתמונות של הנכדים.  ככה,  כדי שמי שנכנס לחדר המקורי בו אמא שלי מבלה את שאריות החיים, יחשוב אולי (בטעות,  רחמנא ליצלן) שהציוד שלה הוחזר ליושב במרומים, וישחיר את יומו והשבוע שאחרי...

אני עמדתי לפני נסיעת עבודה לאי הבריטי ביום הראשון של השבוע שחלף. ואיך אפשר לטוס כשאתה מביט בתמונה שחורה ומבין שהמצב הבריאותי מתדרדר והולך ואולי, אם היושב על כסא הכבוד במרומים כבר החליט, אז זו רק שאלה של זמן לפני שתצטרך להרים טלפון בהול לסוכנות הנסיעות ולייצר לעצמך טיסה בהולה בחזרה לארץ הקודש,  תוך הפסקת הגילוח לשבוע שבועיים...

אחרי ששוחררה הארץ מהמנדט הבריטי ושהבוס שלה הכריז על הקמת המדינה, המשיכה אמא שלי לגור בחדר שכור בבית ברחוב כרמייה, כן,  זה שלימים התגורר בו האסיר אהוד. הבריטים, עקב המצב באירופה, המשיכו לחשוב שהעולם כולו הוא קולוניה בריטית ושאם אנחנו נוהגים בצד האחר של הכביש, אזי אנחנו חמורים גדולים. החמורים, אצלנו בשבילי החול בתל אביב, ידעו לרוץ בצד הלא נכון של הכביש ולהטיל גללים בצד הבריטי...  רק שיהיה ברור לעולם מה הם חושבים על המצב באי ההבלים הזה, הממלכה המאוחדת.

אז אחרי שהסברתי לאם הבית בבית החיים הסופיים שאם עוד פעם  הם מעבירים את אמא שלי חדר בלי שאני ממש אדע, כולל הבגדים,  החפצים והסדינים, אז זכותי תהיה לחטוף התקף לב ולהגיב כאילו משחו את קצות עצבי המרוטים בסחוג תימני חריף סוג 2, חודר שיריון.

לקחתי את המטוס הראשון של נתיבי האוויר הבריטיים, כשברור לי מראש שמצב נתיבי האוויר החמצני של אמא שלי לא ממש טוב. ואם נזדקק למחולל החמצן במשך השבוע, כי יש לנו רק אחד, אז אימשך'-חה-חה-חה, תשאר בלי,  אמר לי הרופא בשני בבוקר,  כשאני כבר במלון בחדרון קטן מימי המנדט הבריטי. בתיקרה הייתה קבועה טבעת פלדה עבה, ממנה בד"כ אמור להשתלשל חבל התליה בגרדום הבריטי.

הרגשתי אבוד נוכח הגרגירים בשעון החול, כשהזמן הולך וחולף לו לאיטו, באיטיות בריטית מעצבנת...  ועוד יש להם חוצפה להיות שעתיים לפנינו בזמן,  כך שאם יקרה משהו לאמא שלי, יקח שעתיים עד שזה באמת יקרה אצלי. מזל שלמדתי פיזיקה,  כך שאני יודע לצטט את איינשטיין, שאמר שהזמן נוצר כדי שלא כל הדברים יקרו באותו הזמן.... ושזה פשוט לא עובד.

בשני בבוקר,  בעיצומו של הסיוט הבריטי, כשאני מקופל בתוך מיטה במלון קטן ב Swindon, שעה נסיעה ברכבת אקספרס ממרכז לונדון -  מצלצל הטלפון ובצד השני אשתי. תשמע,  דיברתי עם הרופא והוא אמר שהיא עדיין לא מצליחה לנצל מספיק חמצן אם מנתקים אותה מהמחולל החמצני,  שלא לדבר על זה שהיא במיטה כל הזמן בלי לחולל במסדרון הארוך של החיים. צריך דחוף להתקשר ליד של שרה, לא זאת מהבית של הרוה"מ, ולהשיג לה מחולל משלה, וגם שתדע שהמצב לגמרי לא בסדר ומתדרדר לו לאיטו, כולל זריקות אנטיביוטיקה,  עירוי נוזלים, קטטר והכרזה רשמית של שר הבריאות שמקדונלד זה ג'אנק-פוד.  כאילו שלא ידענו קודם שכשהסוף מתקרב,  רחמנא ליצלן, מישהו מ"האגודה" לא ישכח להוציא הצהרה לעיתונות. מישהו שדומה ממש, כמו שתי טיפות עיניים,  לזה שמלווה את הנקברים בדרכם האחרונה לבור. התעצמות של סיוט בריטי למכביר.

אשתי שתחיה, הרבה שנים אחרי (ע"פ פרסומים זרים וקודמים, שלי), לקחה את האיש הצעיר שלנו ונסעה לדבר עם היד של שרה. דברו אל היד,  אמר ארנולד שוורצנגר מצידו האמריקאי של האוקיינוס, והמשיך להשמיד מכונות דמויות אנוש באופן טרמינלי. רק אם תשלמו ארנונה ברעננה,  נסכים שתקחו מחולל חמצן רענני מהיד של שרה ברעננה.

נפרדו יפה מ700 שקלים ורצו לבית החיים הסופיים, להפקיד את המכשיר במחלקה. אני,  מצידה הבריטי של אירלנד, כבר מטפס על הקירות בזמן פגישות עבודה עם הבוס לי,  שגם הוא,  הפלא ופלא,  לא שמע בכלל על המנדט הבריטי בישראל, וכל שכן,  לא מבין למה מדי פעם נפלט לי איזה "אמאאאאא"  קצר בזמן שאני חושב על איך מקדמים את הפעילות של double-O-7, כדי שאוכל לחזור מחר לארץ ולהספיק להפסיק את הסיוט הבריטי שלי.

לאחר שיחות יומיות עם הרופא במחלקה,  הבנתי שהוא החליט לתקוף בכל החזיתות, אנטיביוטיקה בזריקות, אינפוזיה עם נוזלים, מערכת עיכול מרוקנת חינם וגם ביקש ממני לברך את הבריטים ושהאל ינצור את מלכתם.

בקיצור, אחרי שבוע של תרומה משמעותית לכלכלה הבריטית,  שכללה:  מלון, מיני מזונות, מתנות למשפחה,  מוניות,  רכבות וטיסות, נחתתי שוב בארץ הקדושה הזאת ונראה שהפניה למלכת הממלכה המאוחדת,  תוך הבטחה שלעולם לא אזכיר יותר את המשפט האלמותי: May God shave the Queen, עזרה לי ולאמץ שלי להשתחרר סופית מהנדס הבריטי והסיוט אמור להסתיים סופית.

בשבת בבוקר,  הסתבר שהמצב השתפר בהרבה,  וזה שלא הייתי בארץ לשבוע, אפשר לפנות חמצן עבור אמא שלי,  ממה שאני לא השתמשתי. מכיוון שאני צרכן חמצן רב,  שבוע שלי שווה ערך לשנה של אמא שלי.  לפחות. אם הממשלה תשחרר קצת...

אנסה לנשום פחות בשבועות הקרובים. ותודה ל double-O-7, על העזרה.

דודו קורמן, בקרוב,  ממש,  הספר...

יום שישי, 4 במרץ 2016

הזמן שעובר לא מזיז דבר

הזמן הרי מרפא הכל, אמר מי שאמר. עבר כבר זמן מאז ששמעתי את המשפט הזה ואני כבר לא זוכר מי אמר אותו ובאיזה הקשר,  אבל הזמן לא רפא כלום בהקשר הזה...  אולי ריפה קצת את הלחץ על העצב בעין (מלשון רפיון), אבל לא הוכיח כלל כי הזמן סיים בית ספר לרפואה. יכול להיות שמי שייסד את המשפט המחוזי הזה התכוון בעצם לרפיון ולא למעשה הרפואי? אולי.  אבל הריפיון שאנחנו חווים כאן הינו לאורך זמן, רצוף, אך אינו מרפה מאיתנו וברור שאינו מרפא אותנו. ריפיון במדינה, הכל קפוא ולא זז.  רפוי, חסר מעוף, חסר חזון, חסר שלטון... 
מה הוא רוצה לעזאזל? שאל אחד הקוראים. אז אסביר: אנחנו חיים כאן כל אחד את חייו,  עסוקים ביום יום שלנו,  נולדים,  גדלים, לומדים, מבחנים,  צבא,  משפחה,  ילדים, מבחנים,  ילדים, מבחנים,  הורים מבוגרים, פיליפינית, בתי חולים, ילדים, אוניברסיטה והכל.  רצף חוזר של עשייה תוך כדי ריצה מטורפת אחרי מקור מימון לכל זה... רובנו מצליחים, חלקנו מצליחים מאוד וחלקנו פחות. אבל את חדוות העשייה שאנחנו חווים אנחנו מייצרים, כשהזמן לא כל כך מעורב בחדווה אלא רק מזיז את האטומים מסביבנו קדימה.  הזמן, אמר איינשטיין, נוצר כדי שכל הדברים לא יקרו באותו הזמן....  אחר כך גם הוסיף שזה לא עובד... אמר שכל הדברים קורים באותו הזמן. איינשטיין כזה... לא יכול לעצור את זה...
לצערי, הזמן לא מצליח לתת לנו לנשום קצת. לקחת פסק זמן זה לא משהו שמתאפשר כשהזמן בסביבה... זה גם משמין, לפעמים. אוף.
אז למה, כשאנחנו עסוקים בלזוז עם הזמן,  לרוץ לקפוץ, לחיות את החיים, הזמן לא תורם כלום למאמץ המלחמתי שלנו? גם לא ביבי ושרה...
מה,  אי אפשר קצת עזרה, קצת מנוחה, קצת פסק-זמן? שלושה בעשרה שקלים? מי לא קונה עכשיו קצת מנוחה, הפסקה לכמה שעות כדי לעשות קצת עבור עצמו במנוחה גמורה?  אז זהו,  הבנתי:  הזמן מרפא את הכל רק כשאנחנו זוכרים שהוא קיים ולוקחים מנוחה בעצמנו. הוא לא יכריח אותנו לעשות את זה.  הוא לא יכול להזיז אותנו לעשות את המעשה ולהפסיק את המירוץ לרגע... זו בחירה שלנו.  אנחנו שותפי הזמן בלרפא את הכל. הזמן לא עושה את שלו. רק אנחנו.  אם בכלל.
לקחת פסק זמן, רפואה שלמה...

דודו קורמן, בקרוב עוד זמן...

יום שלישי, 26 בינואר 2016

קפוא, בשר קפוא

קר לי,  קפוא נורא.  זה לא סימן שהעולם הולך ומתקרררררר לנו? נראה  שכן. אוף,  איזה קור.  האפליקציה בנייד אומרת שעכשיו 9 מעלות צלזיוס אבל מרגיש כמו 6. מה פתאום מרגיש כמו 6?אני מרגיש קפוא כמו 3. מה פתאום שהאפליקציה תגיד לי כמה זה "מרגיש" ? פתאום לאפליקציה יש יכולת להרגיש.  איזה יופי.  עוד מעט גם אפליקציה תחוש כאב ותגיד שזה מרגיש כמו 6 אבל כואב ברירית של האף. או אולי אם נפל לך הנייד,  תהיה אפליקציה שתגיד,  אחי,  כואב לי בקצה הנייד,  איפה שכפתור ה"אחורה" נמצא. או אם נופל על המסך, תשמע זעקה של: כואב לי בפנים... אם נפל לך במקרה לשירותים, הנייד יצעק: אוף,  אני טובע והולך לכאוב לך בכיס....
תראו,  אני מאוד מאוד רוצה שהנייד שלי יתחיל לחוש כאב...  ביחוד כשאני מריץ את האפליקציה של בנק לאומי, שמראה את המינוס בחשבון, למה שאני אחוש בכאב? הרי הוא זה מהמראה לי את המצב הלא פשוט...  אז למה שרק אני אסבול? שגם הוא יחוש את התסכול והכאב בלב שלו יגבר....  יש לו בכלל לב? החולירע.  כל היום מריץ כל מיני אפליקציות על חשבון החשמל שלי,  מפריע לי לישון בצילצולים וריטוטים, מושך את תשומת הלב שלי באף כל הזמן ומחליט בשבילי כל מיני דברים מוזרים כמו לקום בבוקר,  לקרוא על כל מיני רשתות חברתיות ופחות חברתיות וכו'.
רשתות חברתיות? ממש חברתיות אעלק (שזה ביטוי מזלזל לגמרי למי שלא דובר את השפה, כמוני). חברתי, זה חברות,  חברים, פנים אל מול פנים.  אבל פה,  ברשת החברתית אתה אמור לראות את הפנים בספר facebook, של כל מי שאתה מחשיב לחבר ועשית לו like, שזה מקרה פרטי של lick, והוא קיבל את הלייקוק בשמחה והסכים לעוד בעתיד... זה מבטיח שגם הוא יעשה לך like את תרצה ואם לא...  ואם תהיה מגניב לגמרי,  הוא אפילו יכתוב לך הערה על מגניבותך ואולי אחרים גם יגיבו על ההערה בהארה! מגניב לגמרי הגועל נפש הזה. אפשר לכתוב בלי אחריות או עם,  ומקסימום,  אפשר להוריד את הכתוב,  או לערוך מחדש,  או לטעון שהדברים הוצאו מהקשרם ברשת החברתית הזו, והפרופיל, הוי הפרופיל, בכלל לא מעודכן,  או אתה לא עומד מאחוריו או מישהו בכלל פתח דף וייחס אותו לך. ואחרי מותך שלך, מישהו עוד ימשיך לקרוא אותו ולחפש משמעות על חייך שלך. או אפילו יכתוב עליך דברי הספד,  שלא תוכל לקרוא,  כמו שלא תוכל לשמוע,  כמו שהנייד שלך טוען ש"מרגיש". לא אמיתי לתת משמעות חיים לחתיכות פלסטיק מחושמלת שטוענת שהיא מרגישה.
קר לי בבשר הקפוא, ולך תתווכח למי יותר קר עם טלפון נייד ברשת חברתית.

דודו קורמן, בקרוב עוד בקרוב

יום שישי, 1 בינואר 2016

2016 וה"קשה" של הלחם

בוקר טוב למי שכבר התעורר לתוך 2016.
אתמול קראתי בכתוביות של כתבה בערוץ 1 שבעוד 50 שנה תגדל תוחלת החיים ל800 שנה.  בנוסף,  סיפרו שייתכן שהחיים על כדור הארץ יהיו קשים עד בלתי אפשריים.... הטמפרטורה תעלה בעוד מעלה והכל יימס פה ובקוטב הצפוני והדרומי...
אני חושב שהייתה תקלה בערוץ 1 (שוב?). גם כיום, כשתוחלת החיים הינה עשירית מזה, החיים כאן קשים עד בלתי אפשריים.
מתוך מיליון הקוראים שלי: מי שממש קל לו שירים יד. תוריד,  טמבל. עוד לא הבנת כמה קשה לך. ואל תתווכח. אני קובע,  לא אתה. צא מהדף אם לא בא לך לקרוא. החוצה!
יצא?...  טוב,  אפשר להמשיך. מה רציתי לומר? אה כן,  קשה פה,  מאוד קשה.  עד כדי כך קשה שכולם שם למעלה לוקחים את הרך של פרוסת הלחם שהחברה בבית התמחוי אוכלים,  ומשאירים להם רק את הקשה. ועוד נותנים את זה לאנשים בלי שיניים. למה? כי טיפולי שיניים ממומנים לאלפיון העליון,  וגם למאיון, אך לא לעשירון העליון? זה שיצא מהדף היה חבר באחד מהעשירונים האלה?
חברה,  תיקחו נשימה ותגידו באמת: מה קשה לכם? הלחם? השיניים או הגניבה בידי מורשים? מה שקשה (לי) זה ה"לפנק". לפנק,  זה גם לגנוב וגם לאכול את הקשה והרך של הלחם,  לפני שהולכים לבנק לספור את הכסף שיש!  ואז מגיעים לבנק והמנהל אומר, שלום מר "שאלה", אתה צריך ארבעים שקל כדי ללכת להסתפר? והאיש עונה: וודאי!, רק מכיוון שקרא את "על כל שאלה תשובה"  מאת יצחק לבנון.
אז כמובן שמנהל הבנק אומר לו,  תראה, אני לא יכול לתת לך ארבעים ש"ח לתספורת, כי זה לא כסף שלי, אבל אני יכול לספר אותך כאן.  יש לנו "ספר הבית" וככה זה יוצא לנו יותר זול וגם לא צריך לרשום את זה בספרים,  של הספר וגם בספרי הבנק... הרי אם ידעו על זה בחוץ,  מישהו עוד עלול להיחקר, תחת אזהרה. ראיתם פעם תחת שנחקר באזהרה? אלפיון עליון?
טוב,  נסחפתי קצת...  גם אתם חושבים? אז אני אמחק חלק. אחר כך.  בספר שאכתוב. או שהעורך יעשה את זה. כי אם לא,  אצטרך עורך דין, כשה"מתפנק" המסופר יתבע אותי במיליוני שקלים. אוף,  כשאשתי תקרא את זה היא תגיד לי למחוק את הפינוק הזה.
אוי! שכחתי.  "לפנק", שהיה קצת חסר למעלה בסיפור הבנק והספר, הוא בדיוק הרגע כשמנערים מעליו את השערות וקצת "פן" חם, והוא יוצא אל המצלמות, שבדיוק היו במקרה בסביבה, ומחייך לו מאוזן לאוזן....  כאילו שאי אפשר לגנוב בשקט, להסתפר, אך להימנע מחיוך כשהאור האדום במצלמה נדלק (זה סימן שזה מצלם). למה שלא יחייך? מותר לו! כי זה לא הוא.  זה אנחנו. אני, ליתר דיוק. שנים אמרו לי שיש נפט וגז טבעי פה במזרח התיכון, ורק אני,  באופן אישי, לא עשיתי כלום. אני אשם בזה שהוא מפנק אותנו.... לא אתם. יכולתי לקחת כפית ולחפור. בגינה. ברור שהייתי מצליח בסוף. יש גז בגינה שלי! הבלון של הגז שקניתי. ואז,  הייתי מוכר את זה במחירי הפסד ליחידת חום. משהו שהיה מעודד את כולם לצרוך את הגז שלי. ואז,  הטמפרטורה הייתה עולה לגמרי....  וזו הסיבה שהקרחונים נמסים. ונהיה קשה פה עוד יותר. ולא צריך לחכות עוד חמישים שנה. חם פה כבר עכשיו.  חם מדי, אפילו שיורד שלג בחרמון עכשיו.
איך זה שחם מהגז של מר שאלה, ויורד שלג? לפנק, לפנק.
מי יתן ושנת 2016 תהיה קלה יותר, ולא תקלה... ויהיה מי שיעזור עם השיניים לאלה שאין להם,  כדי שיוכלו לאכול את הקשה של הלחם. כי לפנק צריך גם את אלה שאין להם איך לכסות את התחת אזהרה.

בריאות ואושר. 
בקרוב,  הספר. דודו קורמן.