ביציאה מאיילון, בדרך השלום, על המדרכה, ישן לו איש אחד, חסר כל. חסר בית.
מה יש לו חוץ מחתיכת מדרכה, שתי שמיכות, כמה שקיות עם אוכל שבטוח שיש כמה אנשים טובים שמביאים וכמה בקבוקי מים? אין לו כנראה כלום.
אני רואה אותו שם, מדי בוקר, זה הוא על המדרכה שלו, ואני באוטו אחרי שעה ומשהו על הכביש מהבית לעבודה.
זה אני והוא, כל בוקר. ואם אני אגיע מוקדם מדי לעבודה, הוא עדיין ישן על המדרכה מכוסה בשמיכה. אם אגיע בשמונה וחצי, הוא כבר יהיה ער, אוכל משהו ומנהל את השטח מסביבו. אלפי אנשים עוברים סביבו בהליכה, חוצים את אי התנועה שלו בלי משים, לא מבחינים בדמות על המזרון מתחתם. לא רואים, או שמא חוששים לראות. רצים לדרכם, מהרכבת אל ת"א ההומה, אל הקריה או משהו דומה ואין להם זמן לעצור ולחשוב.
והאיש שם, בוקר כל בוקר, כי זה מה שיש לו בחייו עכשיו. מדרכה, מזרון, שמיכות ואוכל בשקיות צלויות שמש וזהו.
ולנו יש את שאר העולם, מלא דאגות יומיות, מרבצי גז טבעי ולא טבעי, ביבי, שרה, מירי ורגב ושאר דברים לדאוג עבורם ואם יהיה שלום, איזורי או עולמי.
ולאיש יש ארבעים ושבע אבני אקרשטיין, כל עולמו ואחריות על כל אבן ואבן. והעיקר, שהוא בשלום. ביציאה מאיילון, ימינה בדרך השלום.
מה יש לו חוץ מחתיכת מדרכה, שתי שמיכות, כמה שקיות עם אוכל שבטוח שיש כמה אנשים טובים שמביאים וכמה בקבוקי מים? אין לו כנראה כלום.
אני רואה אותו שם, מדי בוקר, זה הוא על המדרכה שלו, ואני באוטו אחרי שעה ומשהו על הכביש מהבית לעבודה.
זה אני והוא, כל בוקר. ואם אני אגיע מוקדם מדי לעבודה, הוא עדיין ישן על המדרכה מכוסה בשמיכה. אם אגיע בשמונה וחצי, הוא כבר יהיה ער, אוכל משהו ומנהל את השטח מסביבו. אלפי אנשים עוברים סביבו בהליכה, חוצים את אי התנועה שלו בלי משים, לא מבחינים בדמות על המזרון מתחתם. לא רואים, או שמא חוששים לראות. רצים לדרכם, מהרכבת אל ת"א ההומה, אל הקריה או משהו דומה ואין להם זמן לעצור ולחשוב.
והאיש שם, בוקר כל בוקר, כי זה מה שיש לו בחייו עכשיו. מדרכה, מזרון, שמיכות ואוכל בשקיות צלויות שמש וזהו.
ולנו יש את שאר העולם, מלא דאגות יומיות, מרבצי גז טבעי ולא טבעי, ביבי, שרה, מירי ורגב ושאר דברים לדאוג עבורם ואם יהיה שלום, איזורי או עולמי.
ולאיש יש ארבעים ושבע אבני אקרשטיין, כל עולמו ואחריות על כל אבן ואבן. והעיקר, שהוא בשלום. ביציאה מאיילון, ימינה בדרך השלום.
דודו קורמן. בקרוב הסרט...
