כבר ארבעה חודשים שאני סוחב איתי כאב לא מוסבר אך מציק ומסביר פנים במרפק יד ימין, אותו אני סוחב איתי כבר 52 שנה. כאב במרפק זה משהו שמגביל אותך בתנועה, בעיקר כשאתה רוצה לגרד באוזן או בראש כאשר אתה לא מאמין ששמעת מה שנאמר, או בא במבוכה כלשהי ממה שנאמר וצריך לגרד בפדחת.
בקיצור, מן כאב כזה שממש כואב כשאתה מספר לעצמך סיפור כלשהו של: "נגיד" אם היה לי מיליון דולר, אז הייתי קצפת Rich. סיפורים על מיליון דולר הרי מלווים את חיינו... אלה שיש להם מיליון דולר ואלה שיש להם חיים. מי שיש לו, תמיד יספר שתיכף יגיע המיליון הבא. מי שאין לו, יספר שכואב לו המרפק, בנוסף לסיפור משעמם על למה עוד לא הגיע למיליון. הראשון. מי שיש לו חיים, אבל לא מיליון, מספר שהחיים טובים, ומי בכלל צריך מיליון דולר כשיש חיים טובים. בטח יגיד שהוא לא צריך את המיליון והעיקר שהחיים מחייכים אליו.
אז זהו, אצלי החיים מחייכים אלי, לפחות בחמישים ושתיים השנים האחרונות. בשנים הראשונות, החיוך היה הפוך, אבל עם התקדמות הגיל, הבינו החיים ואני שגם אם החיוך הפוך, אני היחיד שיכול להפוך את כיוון החיוך. לא יעזור שום סיפור שאנסה למכור לאחרים, או לעצמי, על כמה הכיוון ההפוך של החיוך הוא זה שגורם לחיים להיות הפוכים. עם הצמיחה של המוח במשך השנים, הבנתי לגמרי שאני, רק אני ואפילו אני הוא הגורם לכיוון החיוך להתהפך, וגם למיליון דולר להגיע. הכל עניין של רצון, החלטה ומספיק עם הסיפורים והתירוצים.
בקיצור, בנוסף לצמיד הזיכרון של "התחלה חדשה" על יד שמאל, שקיבלתי בהקדשה אישית מאשתו הנכבדה של זאבי, במרפק יד ימין יש את המציק הכואב הזה.
אז ביקור זריז אצל אורתופד מומחה שגרר אותי בשישי בבוקר להרצליה העיר, הניב אבחנה שהחלק הפגוע באזור המרפק הוא איזה גיד ששמו לנו במקור כדי שהעסק יתפקד. כשיש בו דלקת, והשד אפילו לא יודע למה, הוא מהווה תירוץ מצוין לחוסר יכולת לגרד באוזן אם אמרו משהו שאי אפשר להאמין שנאמר, או בפדחת אם אתה לא מבין למה מיליון הדולר שאתה ממש רוצה לא בכיוון עדיין.
אז האורתופד שלח אותי לקומה שתיים כדי לקנות חומר נחמד אותו הוא יחדיר באמצעות מזרק משוכלל אל הגיד שלי. הגיד, דרך אגב, וגם המרפק, עדיין לא יודעים על כך בשעה שאני יושב פה ומחכה לתור שלי.
עכשיו, כשהחומר והמזרק יפתרו לי את בעיית המרפק הסורר, מי יתקע כף לידי (הימנית) שנגמר התירוץ לגבי מיליון הדולר? טוב נו, הרי אמרנו שאני אחראי למיליון הראשון ולכיוון של החיוך.
אז נגמרו התירוצים. החיוך קודם ואחר כך המיליון יבוא. או אולי בסדר הפוך? מה שברור זה שהמנורה בחדר של הרופא יכולה להחזיק את מישקלי... המחט היתה דקה והרופא מצויין... לא חשבתי שאפשר להגיע למנורה בקפיצה אחת בגילי.
הלך המרפק והתירוץ גם.
דודו קורמן, בקרוב הסרט
