מומנטום וגעגועים לסיזי(פוס)

אתמול בבוקר התחיל היום שבסופו התחלנו לגלגל שוב את האבן הסיזיפית במעלה ההר. למי שלא היה נוכח, או לא ידע,  או שכח, אתמול אחה"צ היה המפגש הראשון של מומנטום...

לעומת זאת, סיזיפוס היה,  למי שלא הכיר אותו באופן אישי, בחור מגודל ושרירי שמיום היוולדו שיחק בחמש אבנים והתמיד בכך. תמיד התחיל מחצץ פשוט.  חמש אבנים באותו הגודל והצורה שתוך כדי משחק, הוא בחר טריקים שונים של הקפצת האבנים בין אצבעותיו, להקפיץ, להוריד, להזיז ולבחור.  לאט למד להזיז אותן בקצב שבחר.  חלקן התגלגלו לו במורד השביל ואז רץ לחפש אותן.  כשמצא, עשה לו הרגל לגלגל אותן במעלה השביל, עד למעלה בחזרה למגרש המשחק שלו. שיטת הגלגול היתה כזו שאם האבן עשתה לו קשה,  הוא השתמש בתרגיל הרגיל של להתאמץ יותר לזרוק את האבנים למעלה ולמנוע מהן להתגלגל בחזרה אליו. וכל זאת תוך סינון של קללה עסיסית בין שפתיו... ביחוד אם העסק לא בדיוק הצליח לו.

כשגדל,  חמש האבנים היו לו לרועץ. הוא הבין כבר מזמן שגלגול של חצץ המעלה השביל זה המקצוע שלו,  אבל כדאי שילך על משהו גדול,  כי מי לא רוצה להיות על המגרש של הגדולים? בקיצור,  הבחור התחיל לשחק כל יום בחמש בערב בחמישה סלעים לא קטנים, במקום לצפות בחמש עם רפי רשף...  טוב נו,  זה שלא הייתה אז טלוויזיה, זה לא אומר שאי אפשר לצפות ברפי...  זה רק תירוץ,  סיפור...  אזור הנוחות...

הבחור התבחר לו משנה לשנה,  גדל, וביחד איתו צמחו גם הסלעים. הסלעים הלכו ונעשו כבדים יותר.  קשה היה לו לגלגל את כל החמישה במעלה השביל... למרות שהקשה שבלחם דווקא היה לו קלי קלות. בסוף החליט לבחור לו סלע בודד, קשה במיוחד, אותו החל לגלגל במעלה השביל, שהתפתל לו למעלה, שהפך להר, שהפך למקצוע של המר בחור. כולם מסביב הסתכלו עליו משתאים, מתפלאים ולא מבינים. מה זה העניין הזה של לגלגל סלע במעלה ההר? מה יוצא לך מזה?, טמבל, שאלה אשתו תוך כדי תיפוף חמש האבנים הפרטיות שלה על שולחן המטבח.  לא יודע,  אמר סיזי(פוס), המגלגל הנצחי...  אבל אני מה זה נהנה מזה, וזה מעביר את היום יופי. גם הפרסומת שעשה במרשתת הדייגים, לדיאודורנט של סיזי(פוס), הביאה הכנסות לא רעות בכלל. אשתו, עם עשרות אלפי המחשבות שעברו לה במוחה כל יום,  לא יכלה להבין בשארית חייה כשיצאו לצעידה של הבוקר (הוא עם הסלע והיא עם הכלב), למה היא נשארת עם הבחור והסלע, ולא זזה הלאה. כי אצלו,  מה שזז,  זה רק הסלע.

יום אחד,  עשתה הגברת מעשה ורשמה אותו לכנס של התחלה חדשה,  בבית ציוני אמריקה (שהיה קיים גם אז, עם אותם הסנדוויצים המתגלגלים הקטנים).

ההמשך ידוע... סדנת שריטות, קיצרת ארבעת הימים, שבמהלכה החזירו אותו למגרש ולקחו לו את הצעצוע העיקרי (הסלע לא עבר בדלת).  במקום לגלגל את הסלע במעלה ההר, גלגל אינספור שיחות עם שאר שחקני החמישיה של אריה. זה הרחיב לו אופקים,  השיל מעליו את הקליפות ואפילו עזר לו לדבר עם הבוס כשצריך היה. לא רע,  אמרה אשתו... תוך שהיא מגלגלת במקומו את הסלע במעלה ההר...

הבנתם? הבנתי? הבנתן (בנות)? את הסלע, את כולו, כמה שקשה, חייבים להמשיך ולגלגל במעלה ההר. מישהו חייב. למה? כי לשם כך נוצר ההר....  והסלע גם.

מישהו חייב להמשיך את המומנטום, של הסלע במעלה ההר, של מה שהתחלנו קודם, ושל כל מה שלא סיימנו (כמו שאמר יצחק שמעוני במקבילית המוחות: "התחלתי, ולכן אסיים"). ההר אותו ההר,  הסלע אותו הסלע וביבי אותו הביבי...  מה שהיה,  הוא שיהיה..  רק השחקנים יתחלפו להם ויעבירו הלאה את הסלע (אם ירצה השם,  תשובה מהדלק והגאז לכל ישראל, והבוחרים).

יו, לא כתבתי כלום על המומנטום של אתמול, שהתחיל בחמש, עם תזכורות על מה היה לנו שמה וקצת חברה חדשים וטובים ובלי קרן ועם אריה ודורון ואפרת והמנטוריות שבשולחן האחורי, ומעוז צור, והעיקר:  הסלע נשאר לו מאחור, ואני לא מתגעגע אליו כלל.

יום נהדר לכם.
דודו קורמן  -  בקרוב הסרט