יום שישי, 4 בספטמבר 2015

דלקת בגיד - חלק ב' ואולי עוד

חלק ב' של סיפור בהמשכים בנושא הגיד. הסיפור הקודם מופיע בלינק הזה: (דלקת בגיד או ב"נגיד" - לחיצה קצרה כאן וזהו). ממליץ בחום (מסוייג) לקרוא אותו שוב, אם ממש בא לכם...
לאחר חודשיים שעברו במנוחה רבה מול המכונה האלקטרונית והמסך המעצבנים בעבודה, הגיע שוב הזמן לבקר אצל מומחה העצמות, השרירים והרצועות במאוחדת בהרצליה. הגיד ביד ימין שב להכאיב לעצמו ולמוח המחובר אליו דרך מערכת העצבים. והעצבים, רבים הם בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר.  בדיוק הפוך ממה שאמור להיות.  החום הזה מרט את כלל העצבים ברתיחה בלתי פוסקת. ועצבים, שמורטים אותם, בדרך כלל נמרטים וגוררים איתם את שאר המערכת.
אז מכיוון שהגיד לא הפסיק להרטיט עצבים מרוטים בלאו הכי, הלכתי אצל המקצוען האורטופדיסט מהסיפור הקודם,  ההוא שעם מחט קטנה וחיטוט בגיד, גרם לי להיתלות על המנורה בחדר הקבלה שלו.  זו שהשתלשלה לה מהתקרה באור צהוב מעצבן. והפעם, החליפו ברוב חוצפה את התאורה בחדר בזוג נורות פלואורסצנטיות ארוכות וחצופות. ניסיתם פעם לזנק אליהן כשהרופא בא עם המזרק? חוצפה שכזאת. אעבור קופה.
המומחה שלי,  אמר שבמקרה כזה,  עקב מהלך החודשים שעברו מאז,  וגם בגלל הרכבת הקלה שתצא לדרכה בעוד שש ועשר שנים, צריך לתת לגיד הימני שלי לנשום שוב תרופה ולידוקאין מעורבבים בזה. משהו טוב,  כמו שהיה אומר איש סטארטאפים איתו עבדתי ביחד שנים קודם,  ושם את אלישיה קיז במערכת הסאונד.
ירדתי שוב במדרגות המתעקלות אל בית המרקחת, והרוקח רקח לי בקבוקון קטן להזרקה ישירות לגיד ימני ביד ממוצעת.  למרות שאם תשאלו אותי, היד הימנית שלי לא ממוצעת כלל, וגם לא של הרוקח והאורטופד. אז מה זו יד ימנית ממוצעת? לא ברור. אולי זו שמורמת בקרב חברי הכנסת מהקואליציה כשהם רוצים להחליט על משהו חשוב? עקב הדלקת בגיד,  ורק בגלל זה, אני לא יכול להרים בכנסת את יד ימין ולגרד בראש בהפתעה על אישור התקציב.
אה כן,  שוב תקציב טוב ומטיב עם העם, העם של חברי הכנסת והמפלגות.  לא העם הזקוק לכספים ומתגורר בשכונות העוני בדרום תל אביב,  בקרית גת, או בבית שאן של דוד לוי.
ברור לי שלרוב חברי הכנסת אין דלקת בגיד של היד המצביעה על העברות כספים קואליציוניים. מוציאים להם אותם בניתוח, יחד עם חוט השידרה.
אז שוב פסק זמן לא כואב יותר, ביד ימין שלי שלא מצביעה על כלום. מעכשיו עד לחום יולי אוגוסט הבא שירתיח שוב את עצבינו המרוטים בגלל גל הירש שהעיז לחשוב שיתנו לו.


דודו קורמן - בקרוב הספר


יום שבת, 25 ביולי 2015

בית החיים הסופיים בהחלט

בשבוע שעבר ישבתי בשבת בבוקר-עד-הצהריים אצל אמא שלי בבית האבות (והאמהות) החיים,  תוך שאני מנסה להיאבק בהרגשה האיומה שזהו.  הגיע הסוף וזה עניין של ימים.
מה נטע בי את התחושה הזאת,  כשאמא שלי במחלקה הסעודית בבית אבות כלשהו בכפר-הסבא-ים?
הגעתי בשבת בבוקר, עם זוגתי שתחיה (הרבה שנים אחריי), אל בית האבות ומצאתי למרבית ההפתעה: שבר כלי.  אמא שלי בקושי נשמה,  פנים נפוחות, השתעלה כל הזמן והרגליים, אבוי לעיניים שכאלה רגליים רואות...  בצקות על ימין ועל שמאל. האחות מדדה לה לחץ דם, בעודה ישובה בכיסא הגלגלים שלה (לא האחות) ואמרה שקצת גבוה,  ושהחמצן בדם דווקא בסדר והשמיים צהובים וסגולים כמו בכל בוקר. נראה שהיא בידיים טובות. ישבנו כשעה תוך שאנחנו כבר מכינים את עצמנו למה שמכינים, ואז גילגלנו ת'כיסא המתגלגל לחדר האוכל והלכנו הביתה..
בטלפון בראשון בבוקר, הרופא המטפל בכל האנשים בבית החיים הסופיים, אמר לי שהכל נראה דווקא לא רע, ושלקח בדיקות דם והכל בכלל נראה אופטימי וטוב. דהיינו, שיום ההולדת 90 בראשון באוקטובר הקרוב יעבור בשלום ועוד נזכה, אם ירצה השם וביבי ושרה ומירי רגב שלא יפריעו לנו, לחגוג אותו בעוד חדשיים. כל כך שמחתי, כי אין דבר לו אני מקווה מאשר לספר לנכדים שאמא שלי חיה חיים ארוכים,  עד גיל תשעים לפחות. ושיש לי כמה קרובים רחוקים, שכל השנים אמרו על אמא שלי:  היא עוד תקבור את כולנו...
אז לא היה לי ברור כלל שאמא שלי תשרוד את השבוע האחרון,  כי זה נראה כל כך רע שמשהו טוב לא יכול לצאת מזה...  ועוד להיות מצונן ומשתעל באמצע הקיץ? סכנת נפשות ושיעול וסבל שלא ברא אף אחד. הלכנו אז הביתה והיה לי ברור,  כמו שהבוקר הייתה שמש חמה בשמיים ושמצאו כוכב תאום במרחק 1400 שנות אור, שזה הולך לכיוון גרוע מאוד ו"אבלה" את שאר השבוע בלוויית הורים.
הבוקר, שבת, נסענו שוב לבקר את אמא שלי בבית החיים הסופיים, ושמחתי עד הגג עם זוגתי כי אמא שלי נראית אחרת, רוב הנפיחות מהפנים נעלמה, השיעולים מלאי המוסר אינם עוד והבצקות ברגליים הוקלו במקצת. דגל פולין הונף לראש התורן. שוב.
אז היום הבנתי סוף סוף את האמירה המשפחתית אצלנו של: "היא עוד תקבור את כולנו".  פולין תרמה המון לאמירה הזאת. אימהות פולניות תמיד שורדות, וטוב שכך, ואני גאה להיות בן לאמא פולניה שהשקיעה בי את רוב חייה,  למרות שמגיל תשע גדלתי בפנימיה.
את הסיפור הזה נשאיר לספר האמיתי ממש,  רק אומר שגם כשקורעים ממך את הילד הקטן ונשמתך נקרעת,  אתה ממשיך לעבוד בשתי עבודות כדי שיהיה לך מה לשלם כדי להחזיק אותו בפנימיה וכדי שישאר שפוי (יש אומרים). וצריך להגיד תודה כל יום ולמרות שנותר ממנה רק זיכרון (שלי,  לא שלה), אני מכבד כל יום בו ליבה ממשיך ומשאיר אותה איתנו. את החודשיים הבאים אני אבלה בסיקול אצבעות כדי שתחזיק מעמד לפחות עד יום ההולדת ה90 הקרוב,  וגם המאה,  אם רק ירצה היושב למעלה (או מי שקובע).
אז מסתבר, ולא ברור איך בכלל, שבחיים,  גם של מבוגרים וגם של צעירים,  צריך להיות אופטימי.  מי שחי כל כך הרבה שנים, שלא היו קלים כלל ועיקר, לא הולך ברגל ומהר לשום מקום ובייחוד לא למקום שכולנו בדרך אליו. בתי אבות ואמהות מאפשרים לאנשים הטובים שהיו ההורים שלנו, להמשיך ולנשום ולהיות מטופלים, גם כשאנחנו הופכים להיות ההורים שלהם.
המון בריאות לאמא שלי,  ולכל האימהות והאבות במקומות הקשים האלה,  גם כשהצלם האנושי כבר עזב אותם מזמן... ובית החיים הסופיים הוא זה שמשאיר אותם בחיים ונותן לסופיותם של החיים משמעות סופית ומתמשכת.

דודו קורמן, בקרוב הסרט



יום שבת, 27 ביוני 2015

ביציאה מאיילון, ימינה בהשלום, מדרכה ואיש

ביציאה מאיילון, בדרך השלום, על המדרכה, ישן לו איש אחד, חסר כל. חסר בית.
מה יש לו חוץ מחתיכת מדרכה,  שתי שמיכות, כמה שקיות עם אוכל שבטוח שיש כמה אנשים טובים שמביאים וכמה בקבוקי מים? אין לו כנראה כלום.
אני רואה אותו שם,  מדי בוקר,  זה הוא על המדרכה שלו, ואני באוטו אחרי שעה ומשהו על הכביש מהבית לעבודה.
זה אני והוא,  כל בוקר. ואם אני אגיע מוקדם מדי לעבודה,  הוא עדיין ישן על המדרכה מכוסה בשמיכה.  אם אגיע בשמונה וחצי,  הוא כבר יהיה ער, אוכל משהו ומנהל את השטח מסביבו.  אלפי אנשים עוברים סביבו בהליכה, חוצים את אי התנועה שלו בלי משים, לא מבחינים בדמות על המזרון מתחתם. לא רואים, או שמא חוששים לראות. רצים לדרכם,  מהרכבת אל ת"א ההומה,  אל הקריה או משהו דומה ואין להם זמן לעצור ולחשוב.
והאיש שם,  בוקר כל בוקר,  כי זה מה שיש לו בחייו עכשיו. מדרכה,  מזרון,  שמיכות ואוכל בשקיות צלויות שמש וזהו.
ולנו יש את שאר העולם,  מלא דאגות יומיות, מרבצי גז טבעי ולא טבעי, ביבי, שרה, מירי ורגב ושאר דברים לדאוג עבורם ואם יהיה שלום, איזורי או עולמי.
ולאיש יש ארבעים ושבע אבני אקרשטיין, כל עולמו ואחריות על כל אבן ואבן. והעיקר, שהוא בשלום.  ביציאה מאיילון, ימינה בדרך השלום.

דודו קורמן.  בקרוב הסרט... 

יום שישי, 5 ביוני 2015

קולטים בתפוז 4G

השבוע אמר איזה שהוא צרפתי שנמאס להם לאכול צפרדעים מיצוא ישראלי ומעכשיו הם מחרימים אותן ומקווים שאת הצפרדעים שאנחנו אוכלים מהתפוז הסלולרי הישראלי נאכל רק בתוך ישראל. הצפרדעים שלנו תצטרכנה להישאר בגבולות המדינה ולא לנתר בזינוק אחד לפריז.
הוויכוח,  כמו שהצלחתי להבין, הוא בעניין הקמת מאה אנטנות סלולריות בשטח הפלסטיני, תוך הודעה לבעלי השטח שהקימו שם אנטנה בלי לשאול אותם יותר מדי..  כאילו שאותנו,  במדינת תל אביב, נתניה,  הרצליה,  ירושלים וכפר סבא,  מישהו שואל אם האנטנה מוצאת חן.
תחשבו לרגע. אם לא היינו מקימים שם את האנטנות הרי כולם היו מאשימים אותנו שאנחנו מגבילים את הקליטה בתוך השטחים כך שאפילו הצפרדעים שרוצות לנתר מהגדה עד לפריז (במקסימום שתי קפיצות), לא תקלוטנה את ה ווייז בשטחים חסרי התפוז המכני הצרפתי למחצה.
אז מה עדיף? אנטנות או תפוזים? טוב לי זה ברור.  ניסיתם פעם קליטה עם תפוז? לא קולטים כלום בתפוז. רק ת'מיץ זה מוציא לנו האורנג' הזה. אבל לעומת זאת, עם אנטנה סלולרית כתומה זה קולט אחלה,  וגם משלמים על זה יפה,  דור ההורים,  דור שלישי ועד לדור הרביעי.
המסקנה המתבקשת היא שיש לאפשר למי שלא אוהב אותנו בעולם,  שלא יבוא לבקר אצלנו,  וגם אנחנו לא נתחיל לאכול את הצפרדעים שלהם.  מהצד השני,  יש לאפשר לבני דודנו לקלוט כמה תפוזים דור רביעי שרק צריך,  כדי שלא יתלוננו עלינו בעולם...  כמעט גירשו אותנו מפיפ"א, אז עכשיו גם תפוז דור רביעי זורקים לנו על הראש?

דודו קורמן, בקרוב הסרט

יום שבת, 30 במאי 2015

לכתוב בעצם לכתוב בענן

עצם הכתיבה הינה עצם שניתנה רק לאחדים.  לא אצל כולם היא צמחה למימדים שניתן להתגאות בה. אצל חלק היא גדלה,  אך כדי שהכתיבה אכן תפרוץ, על בסיס יומי, יש צורך בפריצת דיסק בין העצם הזו לשאר האישיות בסביבה. אם הדיסק לא נפרץ אזי לא משנה כמה העצם הזו תגדל,  עדיין הרעיונות הקשורים לעצם הכתיבה יישארו איפה שהוא בין העצם לשאר התאים במוח.
מה, רגע, הרי מדובר בעצם. והרי המוח חסר עצמות בדרך כלל, חוץ מהעצם הסגורה בה הוא גדל. ותאמינו לי,  שלגדול בתוך עצם זו חוויה מעצימה ביותר. מניסיון. המוח הכותב שורות אלה גדל בעצם בתוך עצם.... כתיבת השורות האלה באה בדרך כלל בקלות,  אך עקב חוסר השעות ביום, הכתוב נשאר בגדר רעיונות שאינם מוצאים את הנייר, או את הקובץ או את הענן. והיום,  אם אתה לא בענן, עם המון שטח אחסון פוטנציאלי, אז אתה לא קיים ואין לך מה לכתוב...  שהרי גם אף אחד לא יקרא את מה שאתה כותב.

ואם אתה בעצם כן בענן, אז הרי כל מה שאתה כותב נשמר איפה שהוא על דיסק בעננים,  וביום מן הימים כשבאמת תהיה בעננים (בא-מת), כל מה שכתבת בענן יהיה שייך לגוגל או אמזון או אם היה לך מזל ושלחת לאחרים, או שיתפת, אז יהיו עוד כאלה שיראו, יקראו, יזכרו. ואתה,  שתהיה קרוב סוף סוף לחומר שלך בענן, לא תוכל כבר לקרוא אותו, אלא אם כן יש מישהו שכבר עובד על אפשרות לתת למי שבענן להתחבר למה שאיחסן שם קודם,  לפני שהגיע בעצמו לעננים.
אולי,  אם מישהו אכן ירצה, יבנו סוף סוף יכולת לאפשר לנו ולמה שאנחנו מייצרים בחיינו, לחיות גם אחרי שלא. עצם המחשבה שלי בעצם חושבת.

דודו קורמן, בקרוב הסרט.

יום שישי, 8 במאי 2015

דלקת בגיד או ב"נגיד"

כבר ארבעה חודשים שאני סוחב איתי כאב לא מוסבר אך מציק ומסביר פנים במרפק יד ימין, אותו אני סוחב איתי כבר 52 שנה. כאב במרפק זה משהו שמגביל אותך בתנועה, בעיקר כשאתה רוצה לגרד באוזן או בראש כאשר אתה לא מאמין ששמעת מה שנאמר, או בא במבוכה כלשהי ממה שנאמר וצריך לגרד בפדחת.
בקיצור, מן כאב כזה שממש כואב כשאתה מספר לעצמך סיפור כלשהו של: "נגיד"  אם היה לי מיליון דולר, אז הייתי קצפת Rich. סיפורים על מיליון דולר הרי מלווים את חיינו... אלה שיש להם מיליון דולר ואלה שיש להם חיים. מי שיש לו, תמיד יספר שתיכף יגיע המיליון הבא.  מי שאין לו, יספר שכואב לו המרפק, בנוסף לסיפור משעמם על למה עוד לא הגיע למיליון. הראשון. מי שיש לו חיים, אבל לא מיליון, מספר שהחיים טובים, ומי בכלל צריך מיליון דולר כשיש חיים טובים. בטח יגיד שהוא לא צריך את המיליון והעיקר שהחיים מחייכים אליו.
אז זהו, אצלי החיים מחייכים אלי,  לפחות בחמישים ושתיים השנים האחרונות. בשנים הראשונות, החיוך היה הפוך, אבל עם התקדמות הגיל,  הבינו החיים ואני שגם אם החיוך הפוך, אני היחיד שיכול להפוך את כיוון החיוך. לא יעזור שום סיפור שאנסה למכור לאחרים, או לעצמי, על כמה הכיוון ההפוך של החיוך הוא זה שגורם לחיים להיות הפוכים. עם הצמיחה של המוח במשך השנים, הבנתי לגמרי שאני, רק אני ואפילו אני הוא הגורם לכיוון החיוך להתהפך, וגם למיליון דולר להגיע. הכל עניין של רצון, החלטה ומספיק עם הסיפורים והתירוצים.
בקיצור, בנוסף לצמיד הזיכרון של "התחלה חדשה" על יד שמאל, שקיבלתי בהקדשה אישית מאשתו הנכבדה של זאבי, במרפק יד ימין יש את המציק הכואב הזה.
אז ביקור זריז אצל אורתופד מומחה שגרר אותי בשישי בבוקר להרצליה העיר, הניב אבחנה שהחלק הפגוע באזור המרפק הוא איזה גיד ששמו לנו במקור כדי שהעסק יתפקד. כשיש בו דלקת, והשד אפילו לא יודע למה, הוא מהווה תירוץ מצוין לחוסר יכולת לגרד באוזן אם אמרו משהו שאי אפשר להאמין שנאמר, או בפדחת אם אתה לא מבין למה מיליון הדולר שאתה ממש רוצה לא בכיוון עדיין.
אז האורתופד שלח אותי לקומה שתיים כדי לקנות חומר נחמד אותו הוא יחדיר באמצעות מזרק משוכלל אל הגיד שלי. הגיד, דרך אגב, וגם המרפק, עדיין לא יודעים על כך בשעה שאני יושב פה ומחכה לתור שלי.
עכשיו,  כשהחומר והמזרק יפתרו לי את בעיית המרפק הסורר, מי יתקע כף לידי (הימנית) שנגמר התירוץ לגבי מיליון הדולר? טוב נו, הרי אמרנו שאני אחראי למיליון הראשון ולכיוון של החיוך.
אז נגמרו התירוצים. החיוך קודם ואחר כך המיליון יבוא. או אולי בסדר הפוך? מה שברור זה שהמנורה בחדר של הרופא יכולה להחזיק את מישקלי... המחט היתה דקה והרופא מצויין... לא חשבתי שאפשר להגיע למנורה בקפיצה אחת בגילי.

הלך המרפק והתירוץ גם.

דודו קורמן, בקרוב הסרט

יום שבת, 25 באפריל 2015

אלבום חנוך החדש, כבר לא מחכים למשיח

שלום
הוציא החודש אלבום חדש לאוויר העולם. כמו נחליאלי חדש אחרי החורף,  יש באלבום כמה פנינים מדהימות ששוות האזנה חוזרת עד שלומדים לאהוב אותן. מה שאין באלבום זה מחכים למשיח חדש...  כי כנראה לא אנחנו ולא שלום חושבים שלא עבר מספיק זמן מהמשיח האחרון עד לאלבום החדש,  כי אחרת הוא כבר היה בא. ואל תטעו לחשוב שרוה"מ הנבחר החדש הוא הוא זה ששלום ואנחנו מחכים לו מאז האלבום המפואר ההוא. כבר שנים שהוא דואג בכל ליבו וגם אשתו שתחיה הרבה שנים, שנרצה בכל ליבנו שהמשיח כבר יגיע,  כי אנחנו כבר לא יכולים יותר. מה עשינו שכל זה מגיע לנו,  ז"א שהמשיח לא הגיע עדיין. ואם מישהו סוף סוף הבין את מילות השיר ההוא,  אז משיח גם הוא קפץ והודיעו שהוא נהרג. הכל אבוד,  לחש עזרא דהן הקבלן. אזש"ל (אז זהו שלא).  הפעם,  לאחר תוצאות הבחירות האחרונות, אנחנו כעם (נבחר), לא ניתן להם את התענוג ותפסיקו ליילל ולייחל באופן גלוי לכך שהמשיח כבר יגיע. כי על זה הוא חי,  ולשם כך הוא והגב' אשת ראש הממשלה חושבים ש"הם" מפחדים. עכשיו הם משחקים את משחק הרכבת הממשלה, שזה משחק ציני לילד הרך...  כולם נקראים לתהליך הוצאת מיץ.  חלקם בארבע עיניים עם ההוא עם עין, פינוקיו, עין - וחלקם עם וועדה של שרים בהווה אך לא בעתיד,  שתעשה את כל מה שביכולתה כדי לנקז את המורסה הזאת שנקראת: מפלגות אחרות חצופות.
אז מי מתפלא שבעצם מישהו עם שלושים ומשהו מנדטים ועם סלידה תהומית מיאיר, ציפי ונפלתי (נפתלי, בסיכול אותיות) לא מצליח להרכיב חלופה? אז אל תתפלאו לכם, אלה שהצביעו למישהו הפעם - לא התוצאה חשובה,  אלא התהליך. זה שהוא יוציא לכולם את המיץ,  זה מה שיגרום,  ע"פ תפישתה של אשת הרוה"מ (She who must be obeyed), לזה שהם בחיים לא יחזרו על מה שעשו לו בקדנציה הקודמת, רק מהפחד מניקוז המיץ עוד שנה שנתיים.
אז מה יהיה עכשיו? אני חושב שאחד מהשניים:  או שיודיע שהוא לא מצליח להרכיב, ונשיא המדינה,  תוך חיוך ממלכתי מאוזן לאוזן, יעניק את המושכות למישהו אחר (למרות זה שהוא בטוח יודע איך אשת הרוה"מ תגיב) - או שממש עשר מיקרוניות השניה לפני שפג הזמן שהוקצב לו (כולל הארכה, זמן פציעות נפתלי ואיראן והערבים תוקפים שוב),  הם כולם מודיעים שהגיעו לפשרה ויש ממשלה חדשה ומשיח סוף סוף הגיע לשהות של כמה שנים נוספות.
אז אל תאמינו להם...  גם אם יכריזו שהממשלה הוקמה ומשיח הגיע סוף סוף, זה בעצם לא קרה...   כי אחרת לא יהיה לנו כבר למה לחכות ויהיה עצוב.... אה כן,  אם הוא כבר בא,  אז איך זה שהחברים של היושב במרומים שוב רוצים את וועדת הכספים? הרי כשהוא יבוא: כל העיניין החומרי לא יהיה מעניין יותר. אז תנו להם להיות שם שוב - מה שיבטיח שבבחירות הבאות הכל יתחלף...וחוזר חלילה...   או שלא.
אז אולי עדיף שלא יבוא עכשיו, המשיח, כדי ששלום יוכל להמשיך לכתוב איתנו עוד כמה שנים. לצערנו אריק לא חיכה.



דודו קורמן