על הסכין והטוויסט

סכינים עלינו.
הרי הסכינים היו שם במשך אלפי שנים. סכין, בין אם זו של Arcosteal או כל מותג אחר,  היא חדה ומצריכה פלסטר במקרה הקל ותפרים או יותר במקרה הפחות קל. במקרים הקשים יותר, כבר אי אפשר לעזור.
אז סכינים, או כדורים או כל כלי אחר שהגוף האנושי אינו עמיד לו, לא מתקיפים אותנו לבד. כדי שמשהו יקרה עם המרעין בישין האלה, צריך להחזיק אותם ביד, עם מוח שיהיה מחובר לצד השני. והמוח,  הוא זה שמחליט ללחוץ על פרק הזרוע ולהרוג הורים לעיני ארבעת ילדיהם או לתקוע סכין באב ואם המחזיקים את בנם התינוק.  אותו המוח הוא זה המדליק בקבוק תבערה וזורק אותו על רכב עם אבות וילדים,  או משליך אותו דרך חלון אל תוך בית בו נמים את שנתם ילדים עם הוריהם. אותו מוח, מעוות משינאה,  לוחץ על ההדק אל מול שלושה ילדים במושב האחורי של רכב חטיפה או מדליק גפרור ושורף ילד שהוכה עד מוות בירושלים העיר.
העיוות במוח אינו מופיע פתאום. הוא שם מאז ומתמיד. השוני הינו במילים הנאמרות, או אלה הכתובות, המציתות את המחשבה המעוותת וכל השאר כבר עובד על אוטומט.
המילים האלה,  נאמרות ע"י מנהיגי העולם השונים, או ע"י רוצחים לשעבר, ראשי ארגוני טרור לשעבר ונשיאים בפועל של היום. אלה המעודדים ומסיתים את עמם לשלוף סכין ולדקור. אותן מילים, או דומות להן,  מאשרות הלכתית את התרת הדם של ילדים הנשרפים בעודם ישנים. מזוויע, מקומם, מלחיץ וחסר סיכוי.
אז מה? אם נגרש אותם למקום אחר זה יעזור? (כמו במקרה של הח"כ לשעבר,  עזמי בישארה). להעביר אותם את הגבול למקום אחר זה כמו לשרוק עבירה המרחיקה את האיש לצמיתות מהאזור. לא תמיד עובד הרעיון הזה, כי בזמנים שלנו המדיה החברתית והתקשורתית מאפשרת להוציא הודעות מעוותות כמעט מכל מקום.

אז איך אפשר להפסיק את מסע ההרג הזה? לאסור על מכירת סכינים? לאסוף חזרה את הנשק מכולם ולהחזיר את כולם למלחמה בסגנון קפא"פ? לא יעבוד. מה עוד? להכריז על גירוש? לא יעבוד. ניסינו. אחרים יבואו במקומם. לעצור מנהלית את הנוער המשתולל ושורף הילדים? לא יעזור. יבואו מופרעים אחרים במקומם. הרי בכל צד צריך רק מילים כדי להצית את האוטומט במוחות מעוותים.

אז מה? אין סיכוי? אין תכלית?

זהו שיש.
סיכוי, תכלית,  אלה דברים שצריך לייצר. כי כדי שיהיה סיכוי, מישהו צריך לתת סיכוי. לתת? ראיתם מישהו שנותן פה משהו? ועוד בחינם?
סיכוי וסיכול מתחילים באותו הדבר...  סיכויים שנגמרים בסיכולים הם סיכוי שלא התממש באופן הנכון... 

ואז הטוויסט...  בעלילה.

חאג' אמין אל חוסייני. תודו שזה רעיון ענק אך הזוי של ביבי להאשים אותו בהשמדת ה"יאהוד" באירובה. וזה עוד לפני שהמציאו את הטוויסט שהיה הממתק האהוב עלי.

ביבי,  עם כל מה שאפשר ומותר להגיד עליו, הזה איזו שהיא הזיה שהסתיימה בפלופ. לא ברור מה אכל לצהריים כשהחליט ללכת על זה. משהו כמו סיכול ממוקד כדי להסיט את האש מכולנו, מה- אל-יאהוד,  אל השורש לכל רע.

אם זה בעצם סיכול ממוקד מול סיכוי, וכל זה הסתיים בפלופ, אזי יש או אין תקווה?

בטח שיש תקווה! ילדים!!! שמישהו יביא את הטוויסט!
מה? מה זאת אומרת אין?

דודו קורמן, בקרוב הספר.

חניה והזכות להתניע

זהו,  חזרנו. איפה לא היינו היום...
אתם מכירים את התחושה הזאת שחוזרים הביתה בערב יום כיפור,  משהו בסביבות הצהריים, מחנים את ארבעת הגלגלים ומכבים את המנוע עד לעוד יומיים בבוקר?
המפתח בסוויץ' מפסיק להיות רלוונטי, עושה את תפקידו ומשבית את המנוע ומערכת החשמל עד אחרי שיחליטו אם אנחנו זכאים להתניע שוב, אחרי יום כיפור. מה זאת אומרת זכאים? אז זהו שנראה שזוהי זכות גדולה להמשיך. להמשיך לקום כל יום בוקר,  לפזז בדרך לזרזיף המים החמים (אם נשאר משהו חם בדוד מאתמול), לסבן לשטוף לקרצף לשטוף וזהו.  גלגלים לעבודה, יום עבודה, שזוהי זכות גדולה בפני עצמה (ביחוד עם הבוס יושב ומביט בך כאילו אתה מסתיר לו את משקוף הדלת, ולמה בכלל באת)... גלגלים בחזרה הביתה,  בזכות העבודה, פקקים של שעות (זכות אבות, סימן לבנים) ובסוף הבית מגיע עד לגלגלים (או שהגלגלים סוף סוף הגיעו הביתה). ואם כבר הגענו הביתה וכולם מאושרים לראות אותנו סוף סוף,  הרי:  צריך לטייל עם ארבעת הרגליים המזונבת ומקסימה, לראות חדשות בערוץ 1 (שזו זכות המוענקת רק למשלמים מיסים), מקלחת ושירותים ולישון. אה כן,  אם הופיע בחדשות ח"כ כלשהו, הרי שזכית בזכות כיבוד הח"כ:  שבעוד מספר שנים נוכל לבחון את האפשרות להפוך אותו לשגריר ישראל באחת מארצות LATAM.
בקיצור, אחרי בוקר של להחליף כסא גלגלים מרגיל לפניאומטי עם אבזור מלא בשיטת ה leasing, הובלתו על הגלגלים למחלקה הסעודית והכנסתו לתפקידו בשנים הבאות עם הפיזיוטראפיסטית, זכינו לנוח לדקה עם כוס מים קרים. אחר כך שטיפת מצבות של ההורים במנוחה נכונה בכפר סבא, כמו בכל יום כיפור ונסענו הביתה ע"מ לחנות, לרדת על ארוחת צהריים חשובה לפני הפסקת האוכל ליום וחצי.
בקיצור, יום מלא זכויות שבעצם מסתיימות היום בצום קל,  בוקר ויום שרבי מחר, ובסופו יחליטו עם עלינו לשלב הבא.  אם כן,  זכינו בעוד זכויות( לעשות עוד מיליון דברים).  אם לא,  אזי מישהו כבר יעביר את זכויותינו לזכאים לזכויות אחרים.
בשורה התחתונה (והיא אמורה להיות קצרה על מכשיר אנדרואיד, כי המסך קטן):  יום וחצי של מנוחה שבה יחליטו אם אנחנו ממשיכים. יש עם מי לדבר על זה? נורא בא לי להמשיך...  לפחות עוד כמה שנים...
נו מה איכפת לכם....

גמר חתימה טובה לכולנו.

דודו קורמן - בקרוב הסרט

דלקת בגיד - חלק ב' ואולי עוד

חלק ב' של סיפור בהמשכים בנושא הגיד. הסיפור הקודם מופיע בלינק הזה: (דלקת בגיד או ב"נגיד" - לחיצה קצרה כאן וזהו). ממליץ בחום (מסוייג) לקרוא אותו שוב, אם ממש בא לכם...

לאחר חודשיים שעברו במנוחה רבה מול המכונה האלקטרונית והמסך המעצבנים בעבודה, הגיע שוב הזמן לבקר אצל מומחה העצמות, השרירים והרצועות במאוחדת בהרצליה. הגיד ביד ימין שב להכאיב לעצמו ולמוח המחובר אליו דרך מערכת העצבים. והעצבים, רבים הם בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר.  בדיוק הפוך ממה שאמור להיות.  החום הזה מרט את כלל העצבים ברתיחה בלתי פוסקת. ועצבים, שמורטים אותם, בדרך כלל נמרטים וגוררים איתם את שאר המערכת.
אז מכיוון שהגיד לא הפסיק להרטיט עצבים מרוטים בלאו הכי, הלכתי אצל המקצוען האורטופדיסט מהסיפור הקודם,  ההוא שעם מחט קטנה וחיטוט בגיד, גרם לי להיתלות על המנורה בחדר הקבלה שלו.  זו שהשתלשלה לה מהתקרה באור צהוב מעצבן. והפעם, החליפו ברוב חוצפה את התאורה בחדר בזוג נורות פלואורסצנטיות ארוכות וחצופות. ניסיתם פעם לזנק אליהן כשהרופא בא עם המזרק? חוצפה שכזאת. אעבור קופה.
המומחה שלי,  אמר שבמקרה כזה,  עקב מהלך החודשים שעברו מאז,  וגם בגלל הרכבת הקלה שתצא לדרכה בעוד שש ועשר שנים, צריך לתת לגיד הימני שלי לנשום שוב תרופה ולידוקאין מעורבבים בזה. משהו טוב,  כמו שהיה אומר איש סטארטאפים איתו עבדתי ביחד שנים קודם,  ושם את אלישיה קיז במערכת הסאונד.
ירדתי שוב במדרגות המתעקלות אל בית המרקחת, והרוקח רקח לי בקבוקון קטן להזרקה ישירות לגיד ימני ביד ממוצעת.  למרות שאם תשאלו אותי, היד הימנית שלי לא ממוצעת כלל, וגם לא של הרוקח והאורטופד. אז מה זו יד ימנית ממוצעת? לא ברור. אולי זו שמורמת בקרב חברי הכנסת מהקואליציה כשהם רוצים להחליט על משהו חשוב? עקב הדלקת בגיד,  ורק בגלל זה, אני לא יכול להרים בכנסת את יד ימין ולגרד בראש בהפתעה על אישור התקציב.
אה כן,  שוב תקציב טוב ומטיב עם העם, העם של חברי הכנסת והמפלגות.  לא העם הזקוק לכספים ומתגורר בשכונות העוני בדרום תל אביב,  בקרית גת, או בבית שאן של דוד לוי.

ברור לי שלרוב חברי הכנסת אין דלקת בגיד של היד המצביעה על העברות כספים קואליציוניים. מוציאים להם אותם בניתוח, יחד עם חוט השידרה.

אז שוב פסק זמן לא כואב יותר, ביד ימין שלי שלא מצביעה על כלום. מעכשיו עד לחום יולי אוגוסט הבא שירתיח שוב את עצבינו המרוטים בגלל גל הירש שהעיז לחשוב שיתנו לו.

דודו קורמן - בקרוב הספר

בית החיים הסופיים בהחלט

בשבוע שעבר ישבתי בשבת בבוקר-עד-הצהריים אצל אמא שלי בבית האבות (והאמהות) החיים,  תוך שאני מנסה להיאבק בהרגשה האיומה שזהו.  הגיע הסוף וזה עניין של ימים.
מה נטע בי את התחושה הזאת,  כשאמא שלי במחלקה הסעודית בבית אבות כלשהו בכפר-הסבא-ים?
הגעתי בשבת בבוקר, עם זוגתי שתחיה (הרבה שנים אחריי), אל בית האבות ומצאתי למרבית ההפתעה: שבר כלי.  אמא שלי בקושי נשמה,  פנים נפוחות, השתעלה כל הזמן והרגליים, אבוי לעיניים שכאלה רגליים רואות...  בצקות על ימין ועל שמאל. האחות מדדה לה לחץ דם, בעודה ישובה בכיסא הגלגלים שלה (לא האחות) ואמרה שקצת גבוה,  ושהחמצן בדם דווקא בסדר והשמיים צהובים וסגולים כמו בכל בוקר. נראה שהיא בידיים טובות. ישבנו כשעה תוך שאנחנו כבר מכינים את עצמנו למה שמכינים, ואז גילגלנו ת'כיסא המתגלגל לחדר האוכל והלכנו הביתה..
בטלפון בראשון בבוקר, הרופא המטפל בכל האנשים בבית החיים הסופיים, אמר לי שהכל נראה דווקא לא רע, ושלקח בדיקות דם והכל בכלל נראה אופטימי וטוב. דהיינו, שיום ההולדת 90 בראשון באוקטובר הקרוב יעבור בשלום ועוד נזכה, אם ירצה השם וביבי ושרה ומירי רגב שלא יפריעו לנו, לחגוג אותו בעוד חדשיים. כל כך שמחתי, כי אין דבר לו אני מקווה מאשר לספר לנכדים שאמא שלי חיה חיים ארוכים,  עד גיל תשעים לפחות. ושיש לי כמה קרובים רחוקים, שכל השנים אמרו על אמא שלי:  היא עוד תקבור את כולנו...
אז לא היה לי ברור כלל שאמא שלי תשרוד את השבוע האחרון,  כי זה נראה כל כך רע שמשהו טוב לא יכול לצאת מזה...  ועוד להיות מצונן ומשתעל באמצע הקיץ? סכנת נפשות ושיעול וסבל שלא ברא אף אחד. הלכנו אז הביתה והיה לי ברור,  כמו שהבוקר הייתה שמש חמה בשמיים ושמצאו כוכב תאום במרחק 1400 שנות אור, שזה הולך לכיוון גרוע מאוד ו"אבלה" את שאר השבוע בלוויית הורים.
הבוקר, שבת, נסענו שוב לבקר את אמא שלי בבית החיים הסופיים, ושמחתי עד הגג עם זוגתי כי אמא שלי נראית אחרת, רוב הנפיחות מהפנים נעלמה, השיעולים מלאי המוסר אינם עוד והבצקות ברגליים הוקלו במקצת. דגל פולין הונף לראש התורן. שוב.

אז היום הבנתי סוף סוף את האמירה המשפחתית אצלנו של: "היא עוד תקבור את כולנו".  פולין תרמה המון לאמירה הזאת. אימהות פולניות תמיד שורדות, וטוב שכך, ואני גאה להיות בן לאמא פולניה שהשקיעה בי את רוב חייה,  למרות שמגיל תשע גדלתי בפנימיה.
את הסיפור הזה נשאיר לספר האמיתי ממש,  רק אומר שגם כשקורעים ממך את הילד הקטן ונשמתך נקרעת,  אתה ממשיך לעבוד בשתי עבודות כדי שיהיה לך מה לשלם כדי להחזיק אותו בפנימיה וכדי שישאר שפוי (יש אומרים). וצריך להגיד תודה כל יום ולמרות שנותר ממנה רק זיכרון (שלי,  לא שלה), אני מכבד כל יום בו ליבה ממשיך ומשאיר אותה איתנו. את החודשיים הבאים אני אבלה בסיקול אצבעות כדי שתחזיק מעמד לפחות עד יום ההולדת ה90 הקרוב,  וגם המאה,  אם רק ירצה היושב למעלה (או מי שקובע).

אז מסתבר, ולא ברור איך בכלל, שבחיים,  גם של מבוגרים וגם של צעירים,  צריך להיות אופטימי.  מי שחי כל כך הרבה שנים, שלא היו קלים כלל ועיקר, לא הולך ברגל ומהר לשום מקום ובייחוד לא למקום שכולנו בדרך אליו. בתי אבות ואמהות מאפשרים לאנשים הטובים שהיו ההורים שלנו, להמשיך ולנשום ולהיות מטופלים, גם כשאנחנו הופכים להיות ההורים שלהם.
המון בריאות לאמא שלי,  ולכל האימהות והאבות במקומות הקשים האלה,  גם כשהצלם האנושי כבר עזב אותם מזמן... ובית החיים הסופיים הוא זה שמשאיר אותם בחיים ונותן לסופיותם של החיים משמעות סופית ומתמשכת.

דודו קורמן, בקרוב הסרט

ביציאה מאיילון, ימינה בהשלום, מדרכה ואיש

ביציאה מאיילון, בדרך השלום, על המדרכה, ישן לו איש אחד, חסר כל. חסר בית.
מה יש לו חוץ מחתיכת מדרכה,  שתי שמיכות, כמה שקיות עם אוכל שבטוח שיש כמה אנשים טובים שמביאים וכמה בקבוקי מים? אין לו כנראה כלום.
אני רואה אותו שם,  מדי בוקר,  זה הוא על המדרכה שלו, ואני באוטו אחרי שעה ומשהו על הכביש מהבית לעבודה.
זה אני והוא,  כל בוקר. ואם אני אגיע מוקדם מדי לעבודה,  הוא עדיין ישן על המדרכה מכוסה בשמיכה.  אם אגיע בשמונה וחצי,  הוא כבר יהיה ער, אוכל משהו ומנהל את השטח מסביבו.  אלפי אנשים עוברים סביבו בהליכה, חוצים את אי התנועה שלו בלי משים, לא מבחינים בדמות על המזרון מתחתם. לא רואים, או שמא חוששים לראות. רצים לדרכם,  מהרכבת אל ת"א ההומה,  אל הקריה או משהו דומה ואין להם זמן לעצור ולחשוב.
והאיש שם,  בוקר כל בוקר,  כי זה מה שיש לו בחייו עכשיו. מדרכה,  מזרון,  שמיכות ואוכל בשקיות צלויות שמש וזהו.
ולנו יש את שאר העולם,  מלא דאגות יומיות, מרבצי גז טבעי ולא טבעי, ביבי, שרה, מירי ורגב ושאר דברים לדאוג עבורם ואם יהיה שלום, איזורי או עולמי.
ולאיש יש ארבעים ושבע אבני אקרשטיין, כל עולמו ואחריות על כל אבן ואבן. והעיקר, שהוא בשלום.  ביציאה מאיילון, ימינה בדרך השלום.

דודו קורמן.  בקרוב הסרט... 

קולטים בתפוז 4G

השבוע אמר איזה שהוא צרפתי שנמאס להם לאכול צפרדעים מיצוא ישראלי ומעכשיו הם מחרימים אותן ומקווים שאת הצפרדעים שאנחנו אוכלים מהתפוז הסלולרי הישראלי נאכל רק בתוך ישראל. הצפרדעים שלנו תצטרכנה להישאר בגבולות המדינה ולא לנתר בזינוק אחד לפריז.
הוויכוח,  כמו שהצלחתי להבין, הוא בעניין הקמת מאה אנטנות סלולריות בשטח הפלסטיני, תוך הודעה לבעלי השטח שהקימו שם אנטנה בלי לשאול אותם יותר מדי..  כאילו שאותנו,  במדינת תל אביב, נתניה,  הרצליה,  ירושלים וכפר סבא,  מישהו שואל אם האנטנה מוצאת חן.
תחשבו לרגע. אם לא היינו מקימים שם את האנטנות הרי כולם היו מאשימים אותנו שאנחנו מגבילים את הקליטה בתוך השטחים כך שאפילו הצפרדעים שרוצות לנתר מהגדה עד לפריז (במקסימום שתי קפיצות), לא תקלוטנה את ה ווייז בשטחים חסרי התפוז המכני הצרפתי למחצה.
אז מה עדיף? אנטנות או תפוזים? טוב לי זה ברור.  ניסיתם פעם קליטה עם תפוז? לא קולטים כלום בתפוז. רק ת'מיץ זה מוציא לנו האורנג' הזה. אבל לעומת זאת, עם אנטנה סלולרית כתומה זה קולט אחלה,  וגם משלמים על זה יפה,  דור ההורים,  דור שלישי ועד לדור הרביעי.
המסקנה המתבקשת היא שיש לאפשר למי שלא אוהב אותנו בעולם,  שלא יבוא לבקר אצלנו,  וגם אנחנו לא נתחיל לאכול את הצפרדעים שלהם.  מהצד השני,  יש לאפשר לבני דודנו לקלוט כמה תפוזים דור רביעי שרק צריך,  כדי שלא יתלוננו עלינו בעולם...  כמעט גירשו אותנו מפיפ"א, אז עכשיו גם תפוז דור רביעי זורקים לנו על הראש?

דודו קורמן, בקרוב הסרט

לכתוב בעצם לכתוב בענן

עצם הכתיבה הינה עצם שניתנה רק לאחדים.  לא אצל כולם היא צמחה למימדים שניתן להתגאות בה. אצל חלק היא גדלה,  אך כדי שהכתיבה אכן תפרוץ, על בסיס יומי, יש צורך בפריצת דיסק בין העצם הזו לשאר האישיות בסביבה. אם הדיסק לא נפרץ אזי לא משנה כמה העצם הזו תגדל,  עדיין הרעיונות הקשורים לעצם הכתיבה יישארו איפה שהוא בין העצם לשאר התאים במוח.
מה, רגע, הרי מדובר בעצם. והרי המוח חסר עצמות בדרך כלל, חוץ מהעצם הסגורה בה הוא גדל. ותאמינו לי,  שלגדול בתוך עצם זו חוויה מעצימה ביותר. מניסיון. המוח הכותב שורות אלה גדל בעצם בתוך עצם.... כתיבת השורות האלה באה בדרך כלל בקלות,  אך עקב חוסר השעות ביום, הכתוב נשאר בגדר רעיונות שאינם מוצאים את הנייר, או את הקובץ או את הענן. והיום,  אם אתה לא בענן, עם המון שטח אחסון פוטנציאלי, אז אתה לא קיים ואין לך מה לכתוב...  שהרי גם אף אחד לא יקרא את מה שאתה כותב.

ואם אתה בעצם כן בענן, אז הרי כל מה שאתה כותב נשמר איפה שהוא על דיסק בעננים,  וביום מן הימים כשבאמת תהיה בעננים (בא-מת), כל מה שכתבת בענן יהיה שייך לגוגל או אמזון או אם היה לך מזל ושלחת לאחרים, או שיתפת, אז יהיו עוד כאלה שיראו, יקראו, יזכרו. ואתה,  שתהיה קרוב סוף סוף לחומר שלך בענן, לא תוכל כבר לקרוא אותו, אלא אם כן יש מישהו שכבר עובד על אפשרות לתת למי שבענן להתחבר למה שאיחסן שם קודם,  לפני שהגיע בעצמו לעננים.
אולי,  אם מישהו אכן ירצה, יבנו סוף סוף יכולת לאפשר לנו ולמה שאנחנו מייצרים בחיינו, לחיות גם אחרי שלא. עצם המחשבה שלי בעצם חושבת.

דודו קורמן, בקרוב הסרט.