יום שבת, 27 ביוני 2015

ביציאה מאיילון, ימינה בהשלום, מדרכה ואיש

ביציאה מאיילון, בדרך השלום, על המדרכה, ישן לו איש אחד, חסר כל. חסר בית.
מה יש לו חוץ מחתיכת מדרכה,  שתי שמיכות, כמה שקיות עם אוכל שבטוח שיש כמה אנשים טובים שמביאים וכמה בקבוקי מים? אין לו כנראה כלום.
אני רואה אותו שם,  מדי בוקר,  זה הוא על המדרכה שלו, ואני באוטו אחרי שעה ומשהו על הכביש מהבית לעבודה.
זה אני והוא,  כל בוקר. ואם אני אגיע מוקדם מדי לעבודה,  הוא עדיין ישן על המדרכה מכוסה בשמיכה.  אם אגיע בשמונה וחצי,  הוא כבר יהיה ער, אוכל משהו ומנהל את השטח מסביבו.  אלפי אנשים עוברים סביבו בהליכה, חוצים את אי התנועה שלו בלי משים, לא מבחינים בדמות על המזרון מתחתם. לא רואים, או שמא חוששים לראות. רצים לדרכם,  מהרכבת אל ת"א ההומה,  אל הקריה או משהו דומה ואין להם זמן לעצור ולחשוב.
והאיש שם,  בוקר כל בוקר,  כי זה מה שיש לו בחייו עכשיו. מדרכה,  מזרון,  שמיכות ואוכל בשקיות צלויות שמש וזהו.
ולנו יש את שאר העולם,  מלא דאגות יומיות, מרבצי גז טבעי ולא טבעי, ביבי, שרה, מירי ורגב ושאר דברים לדאוג עבורם ואם יהיה שלום, איזורי או עולמי.
ולאיש יש ארבעים ושבע אבני אקרשטיין, כל עולמו ואחריות על כל אבן ואבן. והעיקר, שהוא בשלום.  ביציאה מאיילון, ימינה בדרך השלום.

דודו קורמן.  בקרוב הסרט... 

יום שישי, 5 ביוני 2015

קולטים בתפוז 4G

השבוע אמר איזה שהוא צרפתי שנמאס להם לאכול צפרדעים מיצוא ישראלי ומעכשיו הם מחרימים אותן ומקווים שאת הצפרדעים שאנחנו אוכלים מהתפוז הסלולרי הישראלי נאכל רק בתוך ישראל. הצפרדעים שלנו תצטרכנה להישאר בגבולות המדינה ולא לנתר בזינוק אחד לפריז.
הוויכוח,  כמו שהצלחתי להבין, הוא בעניין הקמת מאה אנטנות סלולריות בשטח הפלסטיני, תוך הודעה לבעלי השטח שהקימו שם אנטנה בלי לשאול אותם יותר מדי..  כאילו שאותנו,  במדינת תל אביב, נתניה,  הרצליה,  ירושלים וכפר סבא,  מישהו שואל אם האנטנה מוצאת חן.
תחשבו לרגע. אם לא היינו מקימים שם את האנטנות הרי כולם היו מאשימים אותנו שאנחנו מגבילים את הקליטה בתוך השטחים כך שאפילו הצפרדעים שרוצות לנתר מהגדה עד לפריז (במקסימום שתי קפיצות), לא תקלוטנה את ה ווייז בשטחים חסרי התפוז המכני הצרפתי למחצה.
אז מה עדיף? אנטנות או תפוזים? טוב לי זה ברור.  ניסיתם פעם קליטה עם תפוז? לא קולטים כלום בתפוז. רק ת'מיץ זה מוציא לנו האורנג' הזה. אבל לעומת זאת, עם אנטנה סלולרית כתומה זה קולט אחלה,  וגם משלמים על זה יפה,  דור ההורים,  דור שלישי ועד לדור הרביעי.
המסקנה המתבקשת היא שיש לאפשר למי שלא אוהב אותנו בעולם,  שלא יבוא לבקר אצלנו,  וגם אנחנו לא נתחיל לאכול את הצפרדעים שלהם.  מהצד השני,  יש לאפשר לבני דודנו לקלוט כמה תפוזים דור רביעי שרק צריך,  כדי שלא יתלוננו עלינו בעולם...  כמעט גירשו אותנו מפיפ"א, אז עכשיו גם תפוז דור רביעי זורקים לנו על הראש?

דודו קורמן, בקרוב הסרט

יום שבת, 30 במאי 2015

לכתוב בעצם לכתוב בענן

עצם הכתיבה הינה עצם שניתנה רק לאחדים.  לא אצל כולם היא צמחה למימדים שניתן להתגאות בה. אצל חלק היא גדלה,  אך כדי שהכתיבה אכן תפרוץ, על בסיס יומי, יש צורך בפריצת דיסק בין העצם הזו לשאר האישיות בסביבה. אם הדיסק לא נפרץ אזי לא משנה כמה העצם הזו תגדל,  עדיין הרעיונות הקשורים לעצם הכתיבה יישארו איפה שהוא בין העצם לשאר התאים במוח.
מה, רגע, הרי מדובר בעצם. והרי המוח חסר עצמות בדרך כלל, חוץ מהעצם הסגורה בה הוא גדל. ותאמינו לי,  שלגדול בתוך עצם זו חוויה מעצימה ביותר. מניסיון. המוח הכותב שורות אלה גדל בעצם בתוך עצם.... כתיבת השורות האלה באה בדרך כלל בקלות,  אך עקב חוסר השעות ביום, הכתוב נשאר בגדר רעיונות שאינם מוצאים את הנייר, או את הקובץ או את הענן. והיום,  אם אתה לא בענן, עם המון שטח אחסון פוטנציאלי, אז אתה לא קיים ואין לך מה לכתוב...  שהרי גם אף אחד לא יקרא את מה שאתה כותב.

ואם אתה בעצם כן בענן, אז הרי כל מה שאתה כותב נשמר איפה שהוא על דיסק בעננים,  וביום מן הימים כשבאמת תהיה בעננים (בא-מת), כל מה שכתבת בענן יהיה שייך לגוגל או אמזון או אם היה לך מזל ושלחת לאחרים, או שיתפת, אז יהיו עוד כאלה שיראו, יקראו, יזכרו. ואתה,  שתהיה קרוב סוף סוף לחומר שלך בענן, לא תוכל כבר לקרוא אותו, אלא אם כן יש מישהו שכבר עובד על אפשרות לתת למי שבענן להתחבר למה שאיחסן שם קודם,  לפני שהגיע בעצמו לעננים.
אולי,  אם מישהו אכן ירצה, יבנו סוף סוף יכולת לאפשר לנו ולמה שאנחנו מייצרים בחיינו, לחיות גם אחרי שלא. עצם המחשבה שלי בעצם חושבת.

דודו קורמן, בקרוב הסרט.

יום שישי, 8 במאי 2015

דלקת בגיד או ב"נגיד"

כבר ארבעה חודשים שאני סוחב איתי כאב לא מוסבר אך מציק ומסביר פנים במרפק יד ימין, אותו אני סוחב איתי כבר 52 שנה. כאב במרפק זה משהו שמגביל אותך בתנועה, בעיקר כשאתה רוצה לגרד באוזן או בראש כאשר אתה לא מאמין ששמעת מה שנאמר, או בא במבוכה כלשהי ממה שנאמר וצריך לגרד בפדחת.
בקיצור, מן כאב כזה שממש כואב כשאתה מספר לעצמך סיפור כלשהו של: "נגיד"  אם היה לי מיליון דולר, אז הייתי קצפת Rich. סיפורים על מיליון דולר הרי מלווים את חיינו... אלה שיש להם מיליון דולר ואלה שיש להם חיים. מי שיש לו, תמיד יספר שתיכף יגיע המיליון הבא.  מי שאין לו, יספר שכואב לו המרפק, בנוסף לסיפור משעמם על למה עוד לא הגיע למיליון. הראשון. מי שיש לו חיים, אבל לא מיליון, מספר שהחיים טובים, ומי בכלל צריך מיליון דולר כשיש חיים טובים. בטח יגיד שהוא לא צריך את המיליון והעיקר שהחיים מחייכים אליו.
אז זהו, אצלי החיים מחייכים אלי,  לפחות בחמישים ושתיים השנים האחרונות. בשנים הראשונות, החיוך היה הפוך, אבל עם התקדמות הגיל,  הבינו החיים ואני שגם אם החיוך הפוך, אני היחיד שיכול להפוך את כיוון החיוך. לא יעזור שום סיפור שאנסה למכור לאחרים, או לעצמי, על כמה הכיוון ההפוך של החיוך הוא זה שגורם לחיים להיות הפוכים. עם הצמיחה של המוח במשך השנים, הבנתי לגמרי שאני, רק אני ואפילו אני הוא הגורם לכיוון החיוך להתהפך, וגם למיליון דולר להגיע. הכל עניין של רצון, החלטה ומספיק עם הסיפורים והתירוצים.
בקיצור, בנוסף לצמיד הזיכרון של "התחלה חדשה" על יד שמאל, שקיבלתי בהקדשה אישית מאשתו הנכבדה של זאבי, במרפק יד ימין יש את המציק הכואב הזה.
אז ביקור זריז אצל אורתופד מומחה שגרר אותי בשישי בבוקר להרצליה העיר, הניב אבחנה שהחלק הפגוע באזור המרפק הוא איזה גיד ששמו לנו במקור כדי שהעסק יתפקד. כשיש בו דלקת, והשד אפילו לא יודע למה, הוא מהווה תירוץ מצוין לחוסר יכולת לגרד באוזן אם אמרו משהו שאי אפשר להאמין שנאמר, או בפדחת אם אתה לא מבין למה מיליון הדולר שאתה ממש רוצה לא בכיוון עדיין.
אז האורתופד שלח אותי לקומה שתיים כדי לקנות חומר נחמד אותו הוא יחדיר באמצעות מזרק משוכלל אל הגיד שלי. הגיד, דרך אגב, וגם המרפק, עדיין לא יודעים על כך בשעה שאני יושב פה ומחכה לתור שלי.
עכשיו,  כשהחומר והמזרק יפתרו לי את בעיית המרפק הסורר, מי יתקע כף לידי (הימנית) שנגמר התירוץ לגבי מיליון הדולר? טוב נו, הרי אמרנו שאני אחראי למיליון הראשון ולכיוון של החיוך.
אז נגמרו התירוצים. החיוך קודם ואחר כך המיליון יבוא. או אולי בסדר הפוך? מה שברור זה שהמנורה בחדר של הרופא יכולה להחזיק את מישקלי... המחט היתה דקה והרופא מצויין... לא חשבתי שאפשר להגיע למנורה בקפיצה אחת בגילי.

הלך המרפק והתירוץ גם.

דודו קורמן, בקרוב הסרט

יום שבת, 25 באפריל 2015

אלבום חנוך החדש, כבר לא מחכים למשיח

שלום
הוציא החודש אלבום חדש לאוויר העולם. כמו נחליאלי חדש אחרי החורף,  יש באלבום כמה פנינים מדהימות ששוות האזנה חוזרת עד שלומדים לאהוב אותן. מה שאין באלבום זה מחכים למשיח חדש...  כי כנראה לא אנחנו ולא שלום חושבים שלא עבר מספיק זמן מהמשיח האחרון עד לאלבום החדש,  כי אחרת הוא כבר היה בא. ואל תטעו לחשוב שרוה"מ הנבחר החדש הוא הוא זה ששלום ואנחנו מחכים לו מאז האלבום המפואר ההוא. כבר שנים שהוא דואג בכל ליבו וגם אשתו שתחיה הרבה שנים, שנרצה בכל ליבנו שהמשיח כבר יגיע,  כי אנחנו כבר לא יכולים יותר. מה עשינו שכל זה מגיע לנו,  ז"א שהמשיח לא הגיע עדיין. ואם מישהו סוף סוף הבין את מילות השיר ההוא,  אז משיח גם הוא קפץ והודיעו שהוא נהרג. הכל אבוד,  לחש עזרא דהן הקבלן. אזש"ל (אז זהו שלא).  הפעם,  לאחר תוצאות הבחירות האחרונות, אנחנו כעם (נבחר), לא ניתן להם את התענוג ותפסיקו ליילל ולייחל באופן גלוי לכך שהמשיח כבר יגיע. כי על זה הוא חי,  ולשם כך הוא והגב' אשת ראש הממשלה חושבים ש"הם" מפחדים. עכשיו הם משחקים את משחק הרכבת הממשלה, שזה משחק ציני לילד הרך...  כולם נקראים לתהליך הוצאת מיץ.  חלקם בארבע עיניים עם ההוא עם עין, פינוקיו, עין - וחלקם עם וועדה של שרים בהווה אך לא בעתיד,  שתעשה את כל מה שביכולתה כדי לנקז את המורסה הזאת שנקראת: מפלגות אחרות חצופות.
אז מי מתפלא שבעצם מישהו עם שלושים ומשהו מנדטים ועם סלידה תהומית מיאיר, ציפי ונפלתי (נפתלי, בסיכול אותיות) לא מצליח להרכיב חלופה? אז אל תתפלאו לכם, אלה שהצביעו למישהו הפעם - לא התוצאה חשובה,  אלא התהליך. זה שהוא יוציא לכולם את המיץ,  זה מה שיגרום,  ע"פ תפישתה של אשת הרוה"מ (She who must be obeyed), לזה שהם בחיים לא יחזרו על מה שעשו לו בקדנציה הקודמת, רק מהפחד מניקוז המיץ עוד שנה שנתיים.
אז מה יהיה עכשיו? אני חושב שאחד מהשניים:  או שיודיע שהוא לא מצליח להרכיב, ונשיא המדינה,  תוך חיוך ממלכתי מאוזן לאוזן, יעניק את המושכות למישהו אחר (למרות זה שהוא בטוח יודע איך אשת הרוה"מ תגיב) - או שממש עשר מיקרוניות השניה לפני שפג הזמן שהוקצב לו (כולל הארכה, זמן פציעות נפתלי ואיראן והערבים תוקפים שוב),  הם כולם מודיעים שהגיעו לפשרה ויש ממשלה חדשה ומשיח סוף סוף הגיע לשהות של כמה שנים נוספות.
אז אל תאמינו להם...  גם אם יכריזו שהממשלה הוקמה ומשיח הגיע סוף סוף, זה בעצם לא קרה...   כי אחרת לא יהיה לנו כבר למה לחכות ויהיה עצוב.... אה כן,  אם הוא כבר בא,  אז איך זה שהחברים של היושב במרומים שוב רוצים את וועדת הכספים? הרי כשהוא יבוא: כל העיניין החומרי לא יהיה מעניין יותר. אז תנו להם להיות שם שוב - מה שיבטיח שבבחירות הבאות הכל יתחלף...וחוזר חלילה...   או שלא.
אז אולי עדיף שלא יבוא עכשיו, המשיח, כדי ששלום יוכל להמשיך לכתוב איתנו עוד כמה שנים. לצערנו אריק לא חיכה.



דודו קורמן

יום שישי, 3 באפריל 2015

לעשות גבות לפני פסח

טוב,  הפעם זה יהיה קצר, כי עוד צריך לבער את החמץ שנשאר לנו בבית וגם, בפעם הראשונה שאנחנו מעיזים אפילו לחשוב על זה, להצליח לעשות את מה שקרובת המשפחה של המטומטם מבאר שבע תיכננה לעשות: גבות לפני החג.
בואו נחשוב לרגע: פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא חם ומתחיל ללכת. הולך לחבר שלו,  שהוא בדרך לשירות קבע בצה"ל ומצליח לשכנע אותו לביים חטיפה בקרית ארבע, עיר האבות. מקפיץ את כל צה"ל, את השב"כ, המשטרה ואת הלב של ההורים שלו ושל רבים מאיתנו. ובנוסף, כל השערות בגוף של קרובת המשפחה שלו סוערות וסומרות. גם הגבות.
הטמבל וחברו, אירגנו שק שינה שבו יוכל החבר החם להסתתר בשטח.  קופסאות שימורים כדי לעבור את הימים הרבים של החטיפה המבוימת, ואפילו פותחן לקופסאות. איש הקבע לעתיד, (שעכשיו עתידו בקבע לא נראה וורוד במיוחד אלא אם כן יוכיח שהכל נעשה למטרה קדושה: הגבות), רץ למשטרה דרך הנייד שלו והקפיץ את כולם,  כולל חניבעל. המשפחה שלו בטח איבדה כמה שנות חיים עקב כך, והלבין שערם באחת. כולל הגבות.
טוב, לא חסרים דבילים. באף מקום.  אבל יש גבול למה שמותר לעשות.  מילא לסכן מטוס שלם בצרחות כשלא מוכרים לך שוקולד.  אבל להקפיץ מדינה שלמה עד לגבות כמעשה קונדס או מתיחה של 2 באפריל זה מוגזם. וזה אפילו האפיל על ההסכם עם האיראנים.
בקיצור, בזבז המון כסף למדינה ועכשיו לא ישאר מספיק למה שצריך.  אז חוץ מלהעניק לשני המטומטמים חותמת של דביל בתעודת הזהות שלהם ולקחת להם חלק מהכסף, מה עוד ניתן לעשות? כלא? לא צריך....  יש שם כבר מספיק חברה...
צריך למצוא עונש משמעותי, למען יראו וייראו: למנוע מהם לעשות גבות במשך חמש שנים, עם קיצור של שליש גבה על התנהגות טובה.
חג שמח לכולם. ואין צורך לזקוף גבות למראה מה שכתוב פה. תנו לגבות שלכם מנוחה לפני החג. למי שידו משגת.
דודו קורמן - בקרוב הספר

יום רביעי, 25 במרץ 2015

יושב (בסן-פרנסיסקו) על המים

לפני כחודש החליט מי שהחליט שעלי לבדוק מה נעשה אצלי בפנים. באותו המקום בו אני מטפל באוכל אותו אני מכניס לפה כמה פעמים ביום. משהו שקשור לדליפה של נוזל החיים האדום אל תוך אזורי האוכל.
האם ידעתם שהגוף שלכם יודע איך לפרק את המזון שאתם מכניסים אליו פנימה, זאת אומרת בדרך כלל...  אלא אם כן המזון מפרק אותך? או שהאוכל הופך לנושא משפטי - האם בבית של הרוה"מ מותר לזרוק מזון ומי זרק אותו והאם היא אוהבת את האוכל שמבשלים עבורה?
בקיצור, בארבעת הימים האחרונים עברתי חוויה מיסטית של ניקוי עצמי, מבפנים.  מה זה בדיוק אומר?
בערב הראשון והשני לוקחים שני כדורים שאומרים לכל האוכל הנהדר שהכנסת לפה: אתה לא שייך לפה. כדאי שתצא,  ומהר. והזרימה של המים בנהר הירדן היא רק דוגמה ציורית למה שקורה.
ביום השלישי עוברים לשקית עם אבקה בטעם תפוז, שנכנסת עם חצי כוח מים ואחר כך עוד שמונה כוסות.  זה גורם לך להרגיש מה שמרגיש סושי inside out. ביומיים האלה אתה אמור לחיות על נוזלים צלולים: מרק עוף זך, מיצים מסוננים ובשום פנים ואופן לא מיץ סלק,  כי זה צובע לא טוב את הבפנים שלך. סלק זה טעים,  למי שאוהב,  עם מעט שמן זית וחתוך לקוביות + פלפל שחור גס. אבל לא בזמן הניקוי הפנימי של המערכת והנשמה.
השקית הבאה מגיעה למחרת בבוקר,  אבל כבר הבנת עיניין ביום הקודם....  השירותים, בחדר השינה, הופכים לחביבך. אחרת,  איך אפשר להסביר את הקרבה הפתאומית ביניכם וההזדקקות שלך לבלות שם שעות?!?
בערב של הפעילות,  אתה נפגש עם הרופא שמסביר לך ארוכות כלום. החברים שלו משכיבים אותך על הצד ומחברים אותך למשהו שגורם לך לישון דרך הווריד. אחסוך לכם כאן את התיאור של הבדיקה עצמה, כי לא הייתי שם בהכרה. עשו מה שעשו והתעוררתי בהתאוששות. ההרגשה היא כאילו מישהו ניקה לך את המנוע מבפנים. אזורים בבטן שלא ידעת שקיימים בכלל משדרים התראה למוח על  פלישת חייזרים. כמו שיהיה בכנסת הקרובה... ואתה שואל את עצמך: מה, בשביל זה התאמצתי לצום ארבעה ימים ולהתיידד עם האסלה? יושב על הגדר,  רגל פה רגל שם וכו'?
לא ברור בכלל למה היה צריך את זה, את הבחירות האלה. כל אחד אמור לבחור מה שטוב לו. אני בחרתי בזיכוך פנימי.  עלה לי במאמץ, אבל אמרו לי שניפגש בעוד 10 שנים והכל כנראה תקין בפנים. צריך להיות אופטימי.
השירים של איינשטיין מקבלים עבורי משמעות אחרת אחרי ארבעת הימים בשירותים וניקוי פנימי...  יושב (בסן-פרנסיסקו) על המים... רגל פה רגל שם. מביט על העולם. דופק חיוכים, לכל הכיוונים,  ותמיד,  תמיד נמצא בעניינים.
חברים יקרים, בגילנו המופלג, כל 5 שנים, ולא רק לגברים, תלכו ותבדקו את מפעל עיבוד האוכל שלכם מבפנים. חשוב ומציל חיים.  ואם יוצא לכם גם ניקוי רעלים והתבודדות עם עצמכם במשך שעות בחדר קטן עם כיור ואסלה, זה רק עושה טוב.  יש על מה לחשוב.
דודו קורמן -  בקרוב הסרט