אז מכיוון שהגיד לא הפסיק להרטיט עצבים מרוטים בלאו הכי, הלכתי אצל המקצוען האורטופדיסט מהסיפור הקודם, ההוא שעם מחט קטנה וחיטוט בגיד, גרם לי להיתלות על המנורה בחדר הקבלה שלו. זו שהשתלשלה לה מהתקרה באור צהוב מעצבן. והפעם, החליפו ברוב חוצפה את התאורה בחדר בזוג נורות פלואורסצנטיות ארוכות וחצופות. ניסיתם פעם לזנק אליהן כשהרופא בא עם המזרק? חוצפה שכזאת. אעבור קופה.
המומחה שלי, אמר שבמקרה כזה, עקב מהלך החודשים שעברו מאז, וגם בגלל הרכבת הקלה שתצא לדרכה בעוד שש ועשר שנים, צריך לתת לגיד הימני שלי לנשום שוב תרופה ולידוקאין מעורבבים בזה. משהו טוב, כמו שהיה אומר איש סטארטאפים איתו עבדתי ביחד שנים קודם, ושם את אלישיה קיז במערכת הסאונד.
ירדתי שוב במדרגות המתעקלות אל בית המרקחת, והרוקח רקח לי בקבוקון קטן להזרקה ישירות לגיד ימני ביד ממוצעת. למרות שאם תשאלו אותי, היד הימנית שלי לא ממוצעת כלל, וגם לא של הרוקח והאורטופד. אז מה זו יד ימנית ממוצעת? לא ברור. אולי זו שמורמת בקרב חברי הכנסת מהקואליציה כשהם רוצים להחליט על משהו חשוב? עקב הדלקת בגיד, ורק בגלל זה, אני לא יכול להרים בכנסת את יד ימין ולגרד בראש בהפתעה על אישור התקציב.
אה כן, שוב תקציב טוב ומטיב עם העם, העם של חברי הכנסת והמפלגות. לא העם הזקוק לכספים ומתגורר בשכונות העוני בדרום תל אביב, בקרית גת, או בבית שאן של דוד לוי.


